עשרים שנה חלפו מאז ש"השטן לובשת פראדה" יצא למסכים, זכה לביקורות בינוניות והפך ללהיט קופתי. בחלוף הזמן האהבה אל הדרמה הקומית על רקע עולם האופנה – ובעיקר אל הדמויות הנשיות שהפכו לאייקוניות – רק הלכה וגדלה, והיא זכתה למעמד של סרט פולחן. ב-2022 הסרט אף עובד למחזמר בימתי מצליח עם שירים של אלטון ג'ון.

>> נקודת אור אחת בקושי: הסרט על מייקל ג'קסון הוא מפעל טיהור
>> אימה בפלאנט איילון: שבעה ילדים הרסו את הסרט. יתכן שהוא טוב
>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה

ב-2013 לורן וייסברגר פרסמה ספר המשך לרב המכר ששימש בסיס (חלקי) לסרט, וזה היה אך צפוי שמתישהו יגיע גם סרט המשך, אבל מריל סטריפ ואן האת'אוויי לא היו מעוניינות. בחלוף עשר שנים נוספות הצליחו בדיסני לשכנע אותן, וגם את אמילי בלאנט וסטנלי טוצ'י, לחזור לגלם את אותם תפקידים. פרט לפיתוי הכספי (על הסרט הראשון סטריפ קיבלה חמישה מיליון דולר), מן הסתם עזרה העובדה שהתסריט החדש, שאינו מבוסס על ספר ההמשך, מספק לדמויות רבדים נוספים שמאפשרים לשחקניות לפרוח. כתוצאה מכך, במסגרת הקטגוריה הבעייתית של המשכונים מאוחרים, "השטן לובשת פראדה 2" מספק חוויית צפייה מהנה ולא לגמרי טפילית.

כשמירנדה פריסטלי, אנדי סאקס ואמילי צ'רלטון שבות ונפגשות על המסך, עפים ניצוצות, וסטריפ, האת'אוויי ובלאנט (שהסרט הראשון הפך אותה לכוכבת) פשוט נהדרות ביחד. הדיאלוגים החדים שנכתבו להן עשויים להנפיק כמה ציטוטים חדשים – חלקם נולדים מההתנגשות של פריסטלי, מזדקנת אך עדיין זוהרת, באיסורים של תרבות הווק.

אנדי היא עכשיו עיתונאית חוקרת מוערכת שמאבדת את עבודתה כשהעיתון שלה נסגר – קורבן למשבר הנוכחי בענף התקשורת. פיתול עניינים משיב אותה למגזין האופנה "ראנוויי", הפעם כעורכת הכתבות. רק שבעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית, אף אחד לא קורא כתבות, וגם תצלומי אופנה זה לא מה שהיה מאז שעברו מהדפים הנוצצים של המגזינים למרחב הווירטואלי של האינטרנט. זה אומר שמירנדה פריסטלי כבר אינה הבוסית הכל יכולה, והקריירה שלה מאוימת. לכן, אף שבתחילה היא מופיעה כדיווה חריפה ומרושעת כתמיד, בהדרגה אנחנו מגלים שהיא במצוקה. לראות אותה נאלצת לעבור ממחלקת עסקים במטוס למחלקת התיירים הצפופה זה מצחיק וכמעט נוגע ללב.

המשבר המדובר משנה את יחסי הכוחות בין שלוש נשות הקריירה, ובשלב מסוים הסרט הופך למעין דרמה תאגידית סטייל "היורשים". ואז מצטרף לסיפור מיליארדר חננה שעבר שינוי פיזי בולט ושואף לטוס לשמש. ג'סטין ת'רו, כך נראה, מאוד נהנה לעצב קריקטורה תוססת של ג'ף בזוס פינת אילון מאסק. הגברים האחרים בסרט – קנת' בראנה כבן זוגה האוהב של מירנדה ופטריק בראמל האוסטרלי ("קולין מהנהלת חשבונות") כמחזר של אנדי – סימפטיים יותר, ודי שוליים לעלילה. וטוב שכך, כי הרומנטיקה אינה מסיתה את הגיבורות מהמסלולים שבחרו לעצמן, על אף המחירים האישיים.

אף שהדרמה ממוקמת עכשיו במאבק על המשך קיומה של עיתונות חוקרת, האופנה היא עדיין כוח משיכה מרכזי, והתלבושות מהממות אחת אחת. כמה מהן נלבשות על ידי סימון אשלי המרהיבה, הזכורה כזוגתו ההודית של ג'ונתן ביילי ב"ברידג'רטון". ברוח הזמן, היא נמצאת כאן בעיקר כדי שהסרט יהיה קצת פחות לבן, אך למרות שתפקידה מצומצם היא מצליחה להותיר רושם כעוזרת החדשה של מירנדה. גם ניו יורק ומילאנו נראות יפות במיוחד.

כהמשכון מאוחר, הסרט נמנע מנוסטלגיה יתרה, והתבלין של הופעות אורח של סלבריטאיות בתפקידי עצמן (אחת בולטת במיוחד) נבזק במידה הנכונה. התסריט של אלין ברוש מקנה מותאם לסוגיות עכשוויות, וגם אם הדרמה אינה מורכבת במיוחד, בסך הכל מדובר בשיפור ביחס לסרט הראשון. הבימוי של דיוויד פרנקל מלוטש, ובאורך של 119 דק' (שעתיים זה ה-90 דקות החדש) "השטן לובשת פראדה 2" אינו מתמשך מעבר לזמן הרצוי.

3.5 כוכבים
The Devil Wears Prada 2 בימוי: דיוויד פרנקל. עם מריל סטריפ, אן האת'אוויי, אמילי בלנט, סטנלי טוצ'י, ג'סטין ת'רו. ארה"ב 2026, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• אופנה
• עיתונות
• סרטים מומלצים