כש"השעשועון של גבע אהרון" עלתה לאוויר, אז עוד כפודקאסט עצמאי (לפני המעבר לתאגיד השידור הישראלי), זה קרה בימים שאחרי אסון ה-7.10. לאהרון גבע, יוצר הפוד, היה משפט שפתח כל פרק: "פרק הזה הוקלט לפני סוף העולם". מעין רגע קצר של קונטקסט מטורף, לפני שנצלול לתוך עולם של אסקפיזם. עכשיו, כשבחוץ יש אווירת סוף עולם נוספת, "השעשועון" חזר אלינו.
>>

השבוע עלה לפלטפורמות הדיגיטל פרק חדש של הפודקאסט, באירוחה של כוכבת השנים האחרונות (ואיזה 500 סדרות של התאגיד) נועה קולר – מעיין מתנה קטנה שהיקום שלח לנו בעיצומה של תקופה חרדתית. משהו קטן וטוב אחושילינג. אבל מה בעצם הופך את "השעשועון" לכל כך מוצלח? אלו רק שבע סיבות למה הפודקאסט הזה כל כך מבריק, שמסבירות איך הפך לאנטי וירוס המושלם לדיכאון הסובב.

1) בזכות הגבע אהרון

הדמות של אהרון גבע, בנו של הקומיקסאי (כן, זו מילה שהעתקתי מוויקיפדיה) האגדי דודו גבע ז"ל, מרחפת סביב חיינו לא מעט זמן – מסרטונים קצרים ב"מאקו", דרך "חאנשי" (המצוינת) ועד הופעות ב"מהצד השני" (ואפילו כתבה בלתי נשכחת כאן בטיים אאוט, בהניסה להעלות בסיאנס את אביו). אבל כאן הדמות שלו מתפרצת בתור המארח המושלם. מי שמצד אחד מסוגל להתעמת עם האורחים שלו (אולי אפילו קצת לקרוע את המסכה מעל הפסאדה שלהם), אבל מצד שני גם יכול לגרום להם להרגיש בנוח מספיק כדי לתת לרבקה מיכאלי לקלל. ביוטיוב של כאן אמנם הגדירו את זה כ"חדר חקירות", אבל תכלס? זאת החקירה הכי כיפית בעולם.

2) בזכות האורחים

עד היום, האנשים שהתארחו ב"שעשועון" באו בכל מיני אסכולות של עולם הבידור – מרותי ברודו ועד רבקה מיכאלי, עופר שכטר וגורי אלפי, אילנית לוי ונועה קולר. אבל לדעתי לכולם היה משהו משותף, וזו יכולת מדהימה להוריד מהאגו. מי שבא לתכנית הזאת הוא, בהגדרה, לא "כוכב" מלא מעצמו, אלא מישהו שמוכן להכיר בצדדים החלשים וברגעים דבילים. בשטויות שהוא עשה ודיבר. בפינות הקטנות בביוגרפיה שלו שבדרך כלל יחצ"נים מנסים להסתיר. בהפוך על הפוך, זה בעיניי מוציא אותם הכי גדולים שאפשר.

3) בזכות הכנות

וזה מוביל אותי ישר אל תכונת האופי הזאת שעושה את התכנית, בעיניי, לחזקה – וזו מערכת היחסים בין גבע לפציינט שלו. בתוך הדיאלוג שלהם, אין בולשיט. זה לא ראיון רגיל בתקשורת, שבו בדרך כלל המראיין מגיע עם רצון להוציא כותרת, והמרואיין מוקף בחומות ומגיע עם הנקודות שרצה להביא מהבית. יש פה שיחה כנה ופתוחה שבמוקד עומד המרואיין, ושם הוא מוכן ללכת עד הסוף עם עצמו. להבין שהוא לא מבין, להתפדח על עצמו – משהו שמאוד מאוד חסר בתקשורת הבידור הישראלית, ו"השעשועון" מביאה בסטייל.

4) בזכות הארכיון

זה לא שלאהרון גבע היו חסרים מקורות מידע (האיש תחקירן די פסיכי, כפי שאפשר ללמוד מהפרקים העצמאיים), אבל מדהים שהוא מצא את התאגיד ואת הארכיון שלו כשותפים. החיבור הזה בין שניהם הפך את "השעשועון" למשהו חזק פי כמה – כי הוא מאפשר גם להשתמש בקטעי וידאו מהעבר (אפרופו הפלאשבק המרהיב ל"זאפ לראשון" בסוף הפרק עם קולר), וגם להרחיב עוד יותר את מאגרי המידע שמהם יוצאות השאלות. שילוב מצוין שחיזק את הפודקאסט הטוב ממילא.

5) בזכות החרוזים

זה אמנם נשמע דבילי, לעתים גם איפנטילי, אבל גבע אהרון מביא עם ים של כישרון, את הטקסטים שמצליחים להצחיק עם קצת קרינג', ויעיפו את הפודקאסט במהירות בכל בינג'. אני חורז פחות טוב מגבע, אבל הבחירה האמנותית הזאת הופכת את האירוע למקסים, מצחיק עוד יותר ואוקוורד בדיוק במידה הנכונה. לא יודע למה, אבל גם זה מצוין בעיניי.

6) בזכות הספציפיות

יכולות התחקיר המדהימות של גבע שבאות לידי ביטוי פשוט מפילות את הלסת. היכולת לדעת לא רק מה הלקוח לבש, אלא גם מה הוא הזמין לאכול ב-17 לדצמבר 2001 (ואז להתפלא כשהבנאדם מולו לא זוכר). כמי שמחשיב את עצמו כטוב ביכולת לזכור פרטים קטנים, זה מרגיש כמו כדורגלן מליגת העל שרואה את ליונל מסי.

7) בזכות הזוטות

כי בסוף – מה שהופך את "השעשועון" לכל כך טובה זה שהיא אינה "חשובה". היא לא מחפשת להיות משמעותית או לספר סיפורים גדולים, אלא להתרפק על הצד השטותי של החיים. על הדברים הקטנים והאפלים והנידחים, על הדברים שעשית ואפילו אתה לא זוכר. מבחינתי, זה הכיף הגדול בסיפור תרבותי – לא רק דרך היצירות הגדולות והמשמעותיות, אלא גם עד רמת המקום שבו נבחרת ב"יפים והנכונים", או מה הריח של ארז טל. אגב, אני מהמר על בושם גברי חזק כזה. לא יודע למה.

• ❤ תרבות
• פודקאסט
• כאן 11