כך נטפלת התנועה לאיכות השלטון לנציגי המיעוטים והמוחלשים
בהוצאת תקציב הקשר עם הציבור מהקשרו, התנועה לאיכות השלטון מכוונת למטרות הקלות ביותר
אין דרך טובה יותר לחסל חשבונות עם נציגים של מיעוטים או של קבוצות מוחלשות מאשר להאשימם האשמות מעורפלות בדבר "נורמות לא ראויות". קחו למשל את הקמפיינים האחרונים של התנועה לאיכות השלטון: בבחירות סימנו שם את אריה דרעי כמי שלא ראוי לחזור למשרד הפנים. השבוע הם גם פרסמו ברעש גדול את רשימת חברי הכנסת שהוציאו הכי הרבה כסף בסעיף "קשר עם הציבור": במקומות הראשונים מצויים ארבעה חברי כנסת ערבים, אחריהם ניצן הורוביץ ממרצ ואיתן כבל מהעבודה. הכי חסכניים היו הצנועים הידועים ליברמן, נתניהו, לפיד ועוזי לנדאו. "כשזה מגיע לכספי ציבור, אפשר לנהוג בחסכנות!", נזפו בתנועה בח"כים הערבים.
ברור לגמרי מדוע חברי הכנסת מהאופוזיציה נזקקים לתקציב הקשר עם הציבור, ואילו שרים שמתוקף תפקידם מופיעים בתקשורת, נהנים מתקציבי פרסום עצומים של המשרדים ומשירותים מאורגנים של קבלת קהל ודוברות, זקוקים לסעיף הזה הרבה פחות. מי שמנהל משרד ממשלתי לא צריך אתר אינטרנט או תקציב למשלוח מכתבים. הכל ממילא בסמכותו. לא במקרה מרבית הח"כים שמנצלים את סעיף הקשר עם הציבור באים מהפריפריה, מהאופוזיציה ומרקע שמחייב אותם להשתמש בכלים המוגבלים של הכנסת (ולראיה, רוב ההוצאות רשומות בסעיפים כמו "שכירת לשכה פרלמנטרית" או הדפסה ופרסום). התנועה לאיכות השלטון מציגה חלק ישיר מעבודת הח"כים כשחיתות. אפשר לקחת את הרעיון הזה קדימה, ולברך מדי שנה את חברי הכנסת שיחזירו את המשכורת שלהם למדינה. אמנם רק מיליונרים יוכלו להרשות לעצמם לשבת בפרלמנט, אבל התנועה לאיכות השלטון תרשום עוד ניצחון.
להתקפות על אריה דרעי הצטרפו גם יאיר לפיד ומאמר המערכת של עיתון "הארץ". לפיד ו"הארץ" מתקשים כנראה עם העניין הזה של הכרעת הציבור, ולכן בשם כל מיני "נורמות" שקיימות בעיקר בראש שלהם, מבקשים לטאטא את מי שמאות אלפי ישראלים נתנו בו את אמונם. בלי קשר לוויכוח אם דרעי נשפט לחומרה או לקולה, צריך להזכיר שהוא ריצה את עונשו ואחריו תקופת צינון ארוכה מאוד, שנועדה להסדיר בדיוק את העניין הזה של חזרת מי שהורשעו לחיים ציבוריים. מתברר שהמנגנונים שהחברה הישראלית הגדירה לעצמה, כמו מאסר או צינון, לא מתאימים ל"הארץ", ליאיר לפיד או לתנועה לאיכות השלטון. להם יש סטנדרטים אחרים. גם הדמוקרטיה – בחירתו של אדם באופן הישר והחוקי ביותר – היא לא כזה ביג דיל בהשוואה לאותן "נורמות" מעורפלות.
יותר משיש פה ניקיון כפיים, קיים זלזול במאות אלפי המצביעים של ש"ס וחברי הכנסת הערבים. גם כשהם עומדים בחוקים שהחברה קבעה, נגד קבוצות המיעוט מופעלים כל מיני חוקים לא כתובים, שמוציאים אותם תמיד כעסקנים מושחתים, כגנבים בפוטנציה או בפועל. השחיתות האמיתית נמצאת כמובן במקומות אחרים – בהכרעות על ההפרטה, למשל, שמתבצעות על ידי אליטה עשירה ומצומצמת ונציגיה בכנסת. במקומות האלו, הנורמות מצוינות ורק המעשים איומים.