התקשורת נגד הדמוקרטיה: מי אחראי לעלייתו של איתמר בן גביר?

ההלם. הזעזוע. האימה. התקשורת הישראלית חווה השבוע את אחד מהתקפי הצביעות הקשים בתולדותיה, שברה שיאים בינלאומיים בגלגולי עיניים פר שעת שידור וקבעה רף חדש בהיתממות: אנחנו? אנחנו עשינו את איתמר בן גביר? אותנו אתם מאשימים? חוצפה והבל. אנחנו רק מדווחים. אנחנו מראה. זה בכלל בגללכם. בגלל החינוך. בגלל טיקטוק. הישארו עמנו, מיד אחרי הפרסומות יהיה כאן בן גביר ונוכל לדון בבן גביר בהרחבה, אחר כך נעבור לענייני בן גביר אחרים שעל סדר היום ובתחזית: יהיה בן גביר.

600 דקות שידור קיבל איתמר בן גביר בשלושת הערוצים המובילים במהלך 2021, יותר מכל ח"כ ושר אחר, יותר מנתניהו. למעשה, בן גביר מקבל יותר זמן מסך לבדו מאשר יריב לוין, גדעון סער, אורנה ברביבאי, נעמה לזימי, יועז הנדל, יעקב מרגי ועודד פורר ביחד, כפי שהיטיב לחשב היועץ האסטרטגי איציק אלרוב. המסר המצטבר של הפצצת המדיה הזאת הוא שבן גביר כנראה חשוב מאוד. סופרסטאר פוליטי. הכי לגיטימי. זה המסר שמקבל הציבור מהתקשורת. זה מה שנערים בני 15 רואים לפני "האח הגדול".  

האנשים הטובים שעוד נותרו בקשת 12 ורשת 13 יכולים לספר לעצמם כל תירוץ שמאפשר להם לישון בלילה, אבל המציאות העובדתית היא שהתקשורת הישראלית הייתה שותפה בכירה בנרמול מכונת הרעל והשנאה של הכהניזם. איתמר בן גביר הוחדר בכוח תקשורתי רב אל כל בית בישראל, יום אחר יום, ערב אחרי ערב, והסיבות לכך פחות חשובות ואולי עוד יתבררו יום אחד בחקירת להב 433 כלשהי. כרגע מה שחשוב זה התוצאה. ואת התוצאה ראינו בבית ספר בליך ועוד נראה, כנראה, גם בתוצאות האמת. קמפיין מוצלח בסך הכל.

את החשיפה חסרת הפרופורציות לה זכה בן גביר בשנתיים האחרונות, מנסים רבים להסביר בשיקולי רייטינג של תוכניות האקטואליה. ובכן, לא. שידורי האקטואליה נמצאים שם כל יום בין 16:00 ל-21:30 ברציפות לא כדי להביא רייטינג, אלא כדי לצמצם את הפסדי בעלי המניות ולחזק את השפעתם על המערכת הפוליטית. זאת טלוויזיה זולה מאוד, הכי זולה שיש, שהלכה והתנתקה בהדרגה מכל ערך עיתונאי ומסקרת את זירת הפוליטיקה כאילו הייתה עוד תוכנית ריאליטי, רק עם פחות כישרון והשקעה מכל הפקת ריאליטי אחרת.

הטענה המופרכת לפיה הפופולריות הגואה של מנהיג העליונות היהודית אינה קשורה לעובדה שקיבל יותר זמן מסך מכל פוליטיקאי אחר בשנתיים האחרונות, שקולה לטענה שהחום בחוץ אינו קשור לשמש. עלוב במיוחד הוא הטיעון שמשהו בסיפור הזה קשור לחופש הביטוי ופלורליזם של דעות. גזענות והסתה אינן "דעות". התוכנית של בן גביר לגרש מישראל אזרחים מתנגדי משטר, ערבים ושמאלנים, הייתה אמורה להפוך אותו לפרסונה נון גראטה באולפנים. זה נכון בעולם שבו התקשורת מגינה על הדמוקרטיה. אנחנו כבר לא בעולם הזה.

פעם, כשערכתי תוכניות אקטואליה בטלוויזיה, הסביר לי איש תקשורת בכיר שצריך להזמין את בן גביר לאולפנים כדי להתעמת איתו ועם משנתו ולהביס אותו. מיותר לציין שזה אינו תפקידו של עיתונאי, אבל אם זאת הייתה התוכנית היא נכשלה כישלון מטורף. להופעותיו של בן גביר על המסך יש אפס ערך עיתונאי. פרובוקטור גזעני ומשיחי עם אפס אג'נדה לתועלת הציבור. אין לו דעות בנושאי תחבורה, דיור, חינוך וכלכלה ואין לו מה להציע פרט לכהניזם ושנאת האחר. התקשורת מאפשרת לו ברובה המוחלט להישאר באיזור הנוחות שלו ואינה מאתגרת אותו כלל.

עיתונאים שנזעקים לצופף שורות ולטעון "אנחנו רק מדווחים" או מדהים מכך, "כשקוראים לו הוא בא", גרועים יותר מתומכיו האידיאולוגיים של בן גביר בתקשורת. הם הפקירו את משמרתם והפכו לאידיוטים השימושיים של הפאשיזם הישראלי, וכשהם מגוננים על חבריהם הכושלים בעבודתם הם משמשים שותפים מלאים לעלייתו של שלטון אנטי-דמוקרטי בישראל. כן, זה נכון, מדינת ישראל הולכת בכיוון הזה כבר הרבה שנים גם בלי עזרת המדיה, אבל ערוצי הטלוויזיה מסייעים לה לרוץ לשם. זאת לא רוח גבית, זה צונאמי אנטי-דמוקרטי. כלב השמירה של הדמוקרטיה הפך זה מכבר לכלב השעשועים של האוליגרכיה, עכשיו הוא גם הכלב המוכה הזה שמלקק את הידיים המתעללות שישחטו אותו.

אחרי הבחירות, במידה שאיתמר בן גביר יוכתר כשותף קואליציוני בכיר ויקבל תפקיד שר בכיר, נזכה לראות הרבה אנשי תקשורת מייללים על עליית הימין הקיצוני הגזעני ועל הסכנה לדמוקרטיה. ראוי שנזכור שהם היו יכולים לעצור את זה בזמן אמת או לפחות לסרב להיות משת"פים בזויים לניסיון הפיכה חוקתי, אבל הם העדיפו לגלגל עיניים, לצקצק בשפתיהם ולשמור על המשכורת. שיהיה להם לתרופות.