וויסקי לייב חזר לאקספו עם מזקקות ישראליות, בקבוקים מחו"ל והמון אלכוהול. שלחנו כתב שאוהב לשתות, הצמדנו אליו חבר שמבין בוויסקי (או לפחות יש לו הרבה ביטחון עצמי) ואיכשהו הוא גם הצליח למצוא את הוויסקי החביב עליו, וגם הצליח לכתוב בלי שגיאות כתיב
דיסקליימר: חלק נרחב מהכתבה הזאת נכתב תחת השפעת אלכוהול. הרבה אלכוהול. ועל כן הטור עלול לכלול שפה בוטה, שגיאות כתיב, שגיאות עובדתיות והקצנה. איזו מילה מצחיקה זו הקצנה!
יש אנשים שבשבילם אלכוהול הוא פאר היצירה. הם יריחו את המשקה, יערבבו אותו, יגידו כמה מילים על הרבדים בטעמים שיגרמו להם להישמע כאילו הם מבינים משהו. אני לא נמנה עם האנשים האלה, יחידי הסגולה שעשו קורסים, למדו, הלכו למזקקות, יקבים ומבשלות ויודעים להבדיל בין הסוגים השונים. אני אוהב אלכוהול משכר וטעים. אז במערכת החליטו שאני האדם הנכון לשלוח לפסטיבל "וויסקי לייב" שנערך באקספו תל אביב בשבוע האחרון. וויסקי טעים ומשכר בהחלט היה שם – ועוד כמה דברים מעניינים.
>> אחרי 7 באוקטובר, השאלה "מה זה וויסקי ישראלי?" קיבלה תשובה
אז ברור לכולנו שהייתי צריך להביא "מומחה". הבחירה הראשונה הייתה אשתי, שהיא חובבת וויסקי, אך ברגע האחרון היא ביטלה לי. במקומה הצטרף אליי חבר ילדות שנקרא לו שולי, והוא מאוד אוהב אלכוהול. שולי כל כך אוהב אלכוהול שהוא לקח קורס סומלייה סתם לכיף שלו, כדי שיוכל להתפלסף על יין (לירון הפיכח: אלוהים אדירים, אני לא מאמין שכתבתי להתפלסף. ככה אני כותב כשאני שתוי? כמו בן 70 עם טור דעה ב"הארץ"?). העצירה הראשונה שלנו בפסטיבל הייתה בדוכן שבכלל לא מכר וויסקי, אלא ביף ג'רקי. האמת? לא ברור איך לא יצא לי לאכול עדיין את החטיף הזה, שהולך באופן מושלם עם הוויסקי. אגב וויסקי, בואו נדבר רגע על הוויסקי. המילה "וויסקי" מתחילה להישמע מוזרה אחרי שחוזרים עליה כמה פעמים. וויסקי (לירון הפיכח: זה נכון גם כשאתה פיכח. וויסקי). לענייננו.
אף על פי שהיו דוכנים בינלאומיים, הדגש היה על מזקקות ישראליות. מי ידע ששוק הוויסקי הישראלי כל כך חי ובועט? התחלנו עם אחת המוכרות ביותר – M&H (מילק אנד האני), מזקקה שחוגגת את הארץ ואחד הוויסקים שלה אפילו זכה בתואר הסינגל מאלט הטוב בעולם. אנחנו טעמנו את Terroir Dead Sea, וויסקי שהתיישן באזור ים המלח, ממש על החוף, לטענת נציגת המזקקה. לגמנו. שולי שאל אותי איזה טעם אני מזהה. "כאילו אני שותה דלק בוער", עניתי. שולי ענה שהוא זיהה מייפל, קרמל (לירון הפיכח: שהתברר כווניל ומוקה, אבל מה זה משנה?).
הלכנו לרפד את הקיבה שלנו בעמדת הבשרים של Meat Working של מיקי עטיה, שם נהנינו מבריסקט רך וטעים לצד נקניקיות מעולות. היה יכול להיות טעים אף יותר אם הייתה מוגשת לצד הבשר לחמנייה במקום שתי פרוסות לחם עצובות. לאחר שהכנו את עצמנו להמשך הדרך, עצרנו לבירה ב"בירה תומר", המוקדשת לזכרו של סמל תומר נגר, שנפל בקרב ב-7 באוקטובר לאחר שעמד לבדו בעמדה מול עשרות מחבלים. שתינו "IPA בונקר", שהייתה פירותית וקלילה, מרעננת ומתובלת מבלי להרגיש עמוסה.
הוויסקי הפחות מועדף עלינו היה הוויסקי המעושן של מזקקת "ירושלמי". הובטח לנו טעם מעושן של עץ אלון. אני באופן אישי לא טועם עצים ולא יודע להבדיל בין עץ אלון לדובדבן או כל השטויות האלה, אך לטענת שולי עץ האלון הורגש, רק שאת הכל אפפה ארומת עשן נורא חזקה. אני פחות מתחבר לחיבור בין עשן לאלכוהול בכוס אחת, אבל אני יודע שיש אנשים שאוהבים, אז אולי אני פשוט לא קהל היעד של זה. מה שכן, במזקקה טוענים שהם היחידים בארץ שמייצרים וויסקי ישראלי מעושן.
כאמור, בפסטיבל לא היה רק וויסקי, ואחת התחנות המעניינות ביותר שלא היו וויסקי הייתה הדוכן של מזקקת ערבה, שמכינה ברנדי, ג'ין וערק. אנחנו טעמנו ברנדי וג'ין עם תיבול מדברי ולא שגרתי, שנתנו למשקאות הקלאסיים האלה קיק לא צפוי. את עינינו תפסו גם שלושת הבקבוקים לזכר שלושה נופלים במלחמה. יונתן גרעיני, שמנהל את המזקקה שנמצאת במושב צופר בערבה, סיפר לנו קצת על איך הם הופכים תמרים שנפסלו לשיווק למשקאות, אבל לא יכולתי שלא לשאול על הנופלים. מיד משהו בטון של גרעיני השתנה ומבטו התחלף במבט של אדם שרואה לנגד עיניו זיכרון רחוק. הוא נזכר בגלי רועי שקותאי, בן המשפחה שנפל ב-7 באוקטובר. לצד הבקבוק שלו היו שני בקבוקים נוספים לזכר חבריו, שנפלו במלחמה אחריו. גרעיני סיפר איך גלי היה הולך לו בין הרגליים בזמן שהוא עבד במזקקה ואת הסיפור שלו, שאותואתם יכולים לקרוא גם באתר של המזקקה.
הוויסקי הבא לא היה הכי טוב מבין כולם, אבל הוא נתן את השואו הכי מרשים – ובשואו אני מדבר על פאקינג קרון רכבת שהוא בר. את הרכבת חלקו שני מותגים – אברפלדי וטילינג. בקומה התחתונה טעמנו וויסקי מצוין של אברפלדי. הטעימה הראשונה הייתה של וויסקי בן 12 שנה, השנייה של וויסקי בן 16 שנה והאחרונה של וויסקי בן 21 שנה, בעל סיום מעודן, כך לפחות לדברי שולי. תזכורת קטנה לפני שאני ממשיך – אני לא יודע כלום ושום דבר על המשמעויות של המילים שכתבתי כרגע, וכאמור – אני די שתןי (לירון הפיכח: הטעות במקור). הטעמים הלכו והעמיקו בכל תחנה, ודי נהניתי ממנו. לאחר מכן עלינו לגג הקרון, שם חיכה בר שמספר האנשים שיכולים לעלות אליו מוגבל. זה היה כבר סוף הערב, היינו די גמורים, ומה שכתבתי פה היה בליל לא קריא של מילים שנאלצתי למחוק – אז אני רק יכול להגיד לכם מה אני זוכר ממנו: טעם עז ומתובל באופן כבד. במה? אין לי מושג, אמרתי לכם, יכול להיות שהוא בכלל לא היה מתובל.
בכל אופן, את הוויסקי הכי טוב, לפחות בעיניי, שמרתי לכם לסוף – והוא גם הכי מפתיע, כי הוא מגיע מיקב פלטר, שמסתבר שיש לו מזקקה שלא אני ולא שולי "המומחה" שהבאתי, הסומלייה בתחת שלי (לירון הפיכח: אין לי מושג למה מכתב בן 70 של טורי דעה ב"הארץ" הפכתי לכזה בוטה), שאמור לדעת דברים כאלה, ידענו על קיומה. מה שאני אהבתי בוויסקי הזה הוא שפשוט מדובר בוויסקי טוב ונטול מניירות שלא גורם לבערה בלתי נסבלת, ולראשונה בערב הזה הצלחתי לזהות מתקתקות מסוימת שמזכירה דובדבן אמרנה או סוכריית קרמל. לא הצלחתי להחליט. כאמור – איני מומחה.
מבחינתי, הוויסקי של מזקקת פלטר הוא הוויסקי הטוב ביותר כי הוא פשוט וטעים, בלי גימיקים ובלי שטיקים, ואני לא הייתי צריך להתאמץ ולהגיד שטויות כמו "כן, אני מרגיש את הטעם של השעורה" או "החבית מאוד מורגשת" או "הסיום היה אגרסיבי" או כל דבר אחר שאומרים על וויסקי. כאמור, איני מומחה, אבל אם הייתי צריך להחליט איזה בקבוק אני קונה – פלטר, בלי צל של ספק.
שולי, המומחה, חשב אחרת: "המנצח החד-משמעי שלי היה Dead Sea מסדרת Terroir של מזקקת מילק אנד האני, שיושן בחבית למרגלות ים המלח. תחילה חשבתי שזה גימיק, אבל מהר מאוד התבדיתי. הבילוי בים המלח העניק לוויסקי הרבה oak, וניל ולא מעט תבליני כריסמס. וברקע של הכל – נשבע לכם – מליחות קלה. חוץ מזה, ים המלח כנראה גורם לחבית להתרכז ולהתחזק, כי התוצר הסופי אלכוהולי מאוד. שווה מאוד, ולא גימיק בכלל".
בין אם אתם אניני טעם פלצנים כמו שולי ובין אם אתם סתם אוהבים אלכוהול טעים ומשכר כמוני, איזה כיף שיש אירוע כמו "וויסקי לייב", שבו אפשר פשוט לחגוג את תעשיית הוויסקי המקומית. הפסטיבל אפילו נתן מקום למותגים בינלאומיים ולמבקבקים עצמאיים עם וויסקי בן 30 שנה ויותר. אפילו היה שם בחור עם חמת חלילים וחצאית כזאת של סקוטים, למרות שאני לא יודע אם הוא הגיע מטעם הפסטיבל או שהוא סתם מסתובב ככה ביומיום. עכשיו תנו לי לעשות קפה ולהתאושש מההאנגאובר, כי אני כבר לא בגיל לחרא הזה.