סלט יווני: האם להיות ישראלי באתונה פוגע לי במסעדה? בטוח שכן

זה לא זמן טוב להגיד שאתה מישראל.
שואלים אותי הרבה למה דווקא אתונה. למה בחרתי לפתוח מסעדה דווקא פה, באתונה.

האמת? חיפשתי הרפתקה. רציתי לעבוד במקום שהוא לא "הבית", לא המובן מאליו. להוריד הילוך. ללמוד מקום אחר מבפנים. תמיד כשאני מסביר לחברים בישראל למה דווקא אתונה, אני אומר שזה כמו לעבור לאילת – רק במאה יורו ובשעה וחצי טיסה. מרגיש קרוב, ועדיין שונה לחלוטין. וכשמגיעים לכאן, אי אפשר שלא לשים לב להבדל. בארץ כולנו חיים בהילוך חמישי – רצים ממקום למקום, רוצים עוד כסף, רוצים להצליח, משווים, מנסים להספיק הכל. כאן, ביוון, חיים בניוטרל. וזה מדבק. אבל אני לא מסוגל לעבור לניוטרל מוחלט, אז התפשרתי על הילוך שלישי. ופתאום הבריאות השתפרה, הלחץ ירד, השינה השתפרה, אפילו השיער הפסיק לנשור.
טוב… לפחות עד שפתחתי את המסעדה.

אחרי שפתחנו את המסעדה, התחלתי להבין איך הדברים באמת עובדים פה. מה שנראה פשוט מהצד – מתגלה כמורכב ברגע שאתה בפנים. זו הייתה תקופת "שכר לימוד" במלוא מובן המילה. להתנהל כאן בתחום המסעדנות זה לא פשוט בכלל. זו לא אותה הישרדות כמו בישראל, זו גרסה אחרת, עם חוקים אחרים וסביבה אחרת. בכל שבוע נפתחות כאן שלוש או ארבע מסעדות חדשות, והכול קורה בסקיילים גדולים: כתבים, טיקטוקרים, משפיענים, כולם בפעולה. אתה מוצא את עצמך שואל – איך אני בכלל מצליח לבצבץ מעל כולם? איך יודעים שאני קיים? פה אין לנו "מערכת" שתומכת בך. אם העסק מפסיד – עדיין תשלם מיסים על ההכנסות. מע"מ? אולי יוחזר בעוד שנתיים, אם בכלל. בלי ריבית, כמובן. עלות העובדים לא הגיונית – השכר נמוך, אבל ההוצאות על הביטוחים, הדוחות והתוספות יקרות מאוד.

>> הכריכים הגיעו לנמל יפו: שרי אנסקי מצד אחד, כריכי דלי מצד שני
>> ביום הוא בית קפה די רגיל, בלילה הוא הופך לבר ששובר את השוק

ועדיין, האתגר הכי עמוק הוא לא בירוקרטי. הוא רגשי.
אני לא תולה דגל בכניסה למסעדה. לא כותב "בעלות ישראלית" בתפריט, אבל הזהות הישראלית שלי מלווה אותי כל הזמן – מול הלקוחות, מול העובדים, מול הספקים. ולא תמיד קל להיות ישראלי ב־2025, במיוחד לא באירופה. התעייפתי מלהסביר מה קורה בארץ. לחשוב איך הבן אדם שמולי יגיב אם אגיד "אני מישראל". להתלבט אם לשקר ולהגיד שאני מפורטוגל.
כן, כבר עשיתי את זה. והרגשתי מטופש.

כשישראל תקפה בסוריה בחודש שעבר, זה מה שהופיע להם בפיד – בלי הקשר, בלי רקע, בלי הסבר. למחרת כבר שמעתי תגובות מכל כיוון, כולל מהעובדים שלי: "ישראל התחילה עוד מלחמה". לפי מה שהם ראו בטיקטוק או בכותרות מרפרפות במדיה, ישראל פשוט הפציצה את סוריה – וזהו. הם לא שמעו על טבח הדרוזים, ולא על ההקשר הרחב יותר. על החטופים? בקושי שמעו. הם חשופים לעולם, רעב ומוות של ילדים בעזה ולא מעבר לכך, פשוט כי זה מה שהתקשורת המקומית מראה. אז אני שוב מוצא את עצמי מסביר, שוב מבקש שישאלו, ושיגבשו דעה מתוך רצון לדעת עוד ועוד.

זה לא תמיד עוזר, וזה מעייף. בהתחלה הייתי בגישה של הסברה וזה עובד, ואני תמיד ממשיך, אבל בשלב מסוים הם נחשפים לעוד מידע ואני מוצא את עצמי מסביר מחדש, וזה מעייף. לא מזמן הגיעה עיתונאית לכתוב כתבה על המסעדה. ביקשתי ממנה לא לציין שאני מישראל. אמרתי לה שאוכל, מוזיקה ומסעדנות – אמורים לחבר בין אנשים. אני לא רוצה שיגבשו על המקום דעה מראש רק בגלל שאני ישראלי. ואולי זה תמים. אולי כבר שופטים בכל מקרה.

בשלב מסוים אפילו שיתפתי פעולה עם רעיון מגוחך:
בשלב מסוים אפילו שיתפתי פעולה עם רעיון מגוחך: חברה טובה שלי פחדה שיחשבו שיש לה קשר לעסק שלי אם יראו שהיא מעורבת בפעילות עם המסעדה. היא אמרה שזה עלול לפגוע בה מקצועית. הפתרון? להעמיד פנים שאין בינינו שום קשר, כאילו זה עסק של מישהו אחר. אז במשך שבוע שלם שיקרתי – לעובדים, ללקוחות, לכולם. סיפרתי סיפור על בעלים חדש שמעולם לא היה קיים. עד שלא יכולתי יותר. פשוט הפסקתי.

ועכשיו, אנחנו פה. "ויה מאריס" היא מסעדה עם נשמה, עם חזון, עם המון לב. אני מאמין שמי שיגיע ירגיש את זה. אם אתם מגיעים הקיץ או בכלל לאתונה, בין טברנה לטברנה, בואו ליהנות מחוויה שונה עם טעמים מוכרים. האם להיות ישראלי באתונה פוגע לי בעסק? בטוח שכן. האם זו הסיבה שקשה לי יותר להיכנס לקליקה המקומית של בעלי המסעדות, השפים, הספקים? יכול מאוד להיות. כמו בארץ, גם פה יש מעגל סגור – קליקה של יוונים מהתחום שמפרגנים זה לזה, מקדמים אחד את השני, מעבירים המלצות. ואני? אני צריך לכבוש כל אחד בנפרד. זה לא פשוט וזה לא קורה מעצמו.
>> ויה מאריס, מיקונוס 10, אתונה. הזמנת מקום מראש כאן