וינה הייתה טובה אלינו ואל נעם בתן, והיא טובה גם לקולנוענים שבוחרים בה כזירת התרחשות לסרטים שלהם על פני ניו יורק, לונדון ופריז השחוקות. מ"האדם השלישי" ועד "משימה בלתי אפשרית", אלה היצירות שעשו כבוד לבירת השניצל העולמית
למרות החרמות וההפגנות, וינה היתה בסך הכל נדיבה לנועם בתן ולשירו "מישל". לפני שאירחה את האירוויזיון, עירם של מוצרט, בטהובן, שוברט ויוהאן שטראוס תמיד היתה מזוהה עם מוזיקה קלאסית, פאר ושטרודל תפוחים. בקולנוע היא אמנם הרבה פחות נוכחת מאשר בירות אירופאיות כפריז, רומא ולונדון, אך היא העניקה השראה מיוחדת לכמה סרטים זכורים שבחרו בה כאתר ההתרחשות המרכזי.
>> הלילה האחרון: הסוף של סטיבן קולבר הוא גם הסוף של הלייט נייט
>> הרבה סיבות לאופוריה: A24 השתלטה על הוליווד. כך זה קרה
לפני הזריחה (1995)
סרטו של ריצ'רד לינקלייטר הוא פנינה רומנטית כובשת על שני צעירים רעננים שנפגשים ברכבת באירופה ומעבירים יום ולילה בשיטוט ברחובות וינה, תוך כדי מחול חיזור של מבטים, השוואת טעמים ומשחקי תפקידים, בידיעה שהכל יסתיים עם שחר. כמו ברוב סרטיו של לינקלייטר, שני הגיבורים מתפלספים על שלל נושאים בגבהים ובטווחים שונים, אבל הפעם השיחות טעונות במתח רומנטי.
כדי לא לפתח ציפיות שנועדו להתרסק בשל המרחק הגיאוגרפי בין פריז לטקסס, ג'סי (אית'ן הוק) וסלין (ז'ולי דלפי) מחליטים שזה יהיה הלילה היחיד שלהם ביחד, ואינם מחליפים כתובות, מספרי טלפון או שמות משפחה. אבל ברגע הפרידה ברכבת הם הופכים את ההחלטה על פיה, וקובעים להיפגש באותו מקום בעוד חצי שנה בדיוק. זאת הבטחה בטעם הוליוודי שנותרת פתוחה ומשאירה את הצופים עם טעם מריר מתוק (בסרט ההמשך "לפני השקיעה" אנחנו מגלים שסלין לא הגיעה לפגישה). הסרט מסתיים בביקור חוזר של המצלמה בכל המקומות שבהם ג'סי וסלין הסתובבו במהלך הלילה שלהם ביחד. עכשיו המקומות האלה ריקים, שאריות של זיכרון באור השחרית.
האדם השלישי (1949)
אחרי מלחמת העולם השנייה, הסופר האמריקאי הולי מרטינס (ג'וזף קוטון) מגיע לווינה בהזמנת ידידו הארי ליים (אורסון וולס). אבל הארי, כך מסופר לו, נהרג בתאונה. מפקח המשטרה אומר להולי שידידו הוא פושע שסחר בתרופות וגרם למות ילדים, והולי פותח בחקירה בתקווה לנקות את שמו. זאת נקודת המוצא של הפילם נואר הנפלא של קרול ריד, על פי תסריט מאת גרהם גרין. הסרט צולם בווינה המרוטה, שחולקה לחמישה אזורי שליטה, והוא מרהיב ביופיו אפל.
בסצנה בלתי נשכחת בגלגל הענק בפארק השעשועים שבפראטר, הארי נושא את מונולוג שעון הקוקיה, הטוען שמלחמה ושפיכות דמים מטפחות גאונות אמנותית, בעוד שתקופות ארוכות של שלום ודמוקרטיה מייצרות רק המצאות טריוויאליות. הפסקול הנהדר מנוגן כולו על ציתר. ריד ראה את אנטון קאראס מנגן בבאר יין בווינה, והזמין אותו להלחין את הסרט. מדהים כמה דרמה הוא מוציא מכלי הפריטה העממי הזה, שנשמע לסירוגין מלחיץ, משועשע ורומנטי.
משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים (2015)
החמישי בסדרת סרטי האקשן בכיכובו של טום קרוז מתרוצץ בין ערי בירה ברחבי העולם, ומגיע גם לווינה. אחת הסצנות הזכורות מתרחשת בבית האופרה של העיר, הנחשב לאחד הטובים בעולם. הרעיון לסצנה, כמו גם כמה שוטים לקראת שיאה, הורמו מ"האיש שידע יותר מדי" של היצ'קוק. בזמן שעל הבמה מועלית "טורנדוט" מאת פוצ'יני, הסוכן החשאי אית'ן האנט מסכל ניסיון התנקשות בקנצלר האוסטרי שיושב בקהל. האנט הולך מכות עם המתנקשים מאחורי הקלעים, ואיכשהו מצליח לא להפריע למהלך האופרה. הסט אמנם נבנה באולפן בלונדון, אך הלובי רחב הידיים והגג שממנו משתלשלים אית'ן והסוכנת אילזה פאוסט לרחוב הם הדבר האמיתי.
Almost Angelsן(1962)
ההפקה הזאת של אולפני דיסני לא זכתה למעמד של קלאסיקה, וככל הנראה התיישנה קשות, אך אני זוכרת שמאוד אהבתי את הסרט כשהוקרן בבית ספרי. אפילו הלכתי לראותו פעמיים. הכוכבת של הסרט היא מקהלת הנערים המהוללת של וינה, והעלילה מתמקדת בילד ממעמד הפועלים שחולם להצטרף אליה, ומעורר את קנאתו של סולן המקהלה (איך התרגשתי כשקולו נשבר). הסרט צולם בארמון אוגארטן, מקום מושבה של המקהלה, ובאתרים אטרקטיביים נוספים בסביבת העיר, והפסקול מלא בקולותיהם המלאכיים של ילדי המקהלה.
האישה בזהב (2015)
האוסטרים אינם מרבים לעסוק בהיסטוריה הנאצית שלהם. סרטו של סיימון קרטיס – הפקה בריטית-אמריקאית – מגולל את סיפורה האמיתי של מריה אלטמן (הלן מירן), יהודיה ילידת אוסטריה, שבשנות השמונים לחייה יצאה למאבק להחזיר לידיה את הדיוקן של דודתה אדלה בלוך-באואר, שנגנב על ידי הנאצים. הדיוקן המוזהב צויר על ידי גוסטב קלימט, המפורסם שבאמני תנועת הזצסיון הווינאי, והיה תלוי במשך שנים רבות בגלריה שבארמון בלוודר בווינה. האוסטרים לא מיהרו לוותר על "המונה ליזה של אוסטריה", אך המאבק הוכתר בניצחון, והציור תלוי היום בנויה גאלרי בניו יורק, אחרי שנמכר תמורת 135 מיליון דולר. הסרט נע בין פלשבקים לתקופה הנאצית של וינה, לבין שנות האלפיים, כשאלטמן, שהתאזרחה בארה"ב, חוזרת לעיר כדי לתבוע את ממשלת אוסטריה. מהסרטים האלה שהקהל אהב הרבה יותר מהמבקרים.
מכתב מאישה אלמונית (1948)
נובלה וינאית של שטפן צווייג מ-1922 הפכה בידיו של מקס אופולס, מגדולי האמנים של הקולנוע, למלודרמה הוליוודית לירית ויפה להפליא, שממלאת את הלב במלנכוליה. פסנתרן פלייבוי (לואי ז'ורדן),המתכוון לחמוק מדו קרב שזומן אליו, מקבל מכתב מאישה שהוא כלל אינו זוכר (ג'ואן פונטיין בהופעה מלאת אור). ביושבו לקרוא אותו הוא מגלה שהוא היה דמות מהותית בחייה, ושהוא שכח אותה יותר מפעם אחת. אופולס מניע את הדמויות ואת המצלמה במחול אלגנטי, שחושף את עולמן הפנימי וגורף אותנו לתוכו. הסרט לא צולם בווינה עצמה, אלא בתפאורות שהוקמו באולפני יוניברסל שבהוליווד. בתי קפה, מסעדות אופנתיות, גן שעשועים ובית אופרה מפואר הם חלק מאתרי ההתרחשות של הסרט, שמרגיש וינאי כמו "הדנובה הכחולה" של שטראוס.
אמדאוס (1984)
גם הסרט הזה בעצם לא צולם בווינה, אף שהוא מציע גרסה בדיונית של חייו ומותו של וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1791), בתקופה שבה התגורר והלחין בבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. מילוש פורמן הצ'כי העדיף לצלם את הסרט בפראג, בשל עלויות הפקה נמוכות ומשום שהמרכז ההיסטורי של פראג נשמר בצורתו המקורית בעוד וינה עברה מודרניזציה. זה עיבוד מופתי למחזה מאת פיטר שאפר על היריבות בין הגאון הפרוע לבין מלחין החצר השמרן של הקיסר יוזף השני. פ. מארי אברהם זכה באוסקר על הופעתו העילאית כאנטוניו סליירי, שמקנא בגאונות של מוצרט ולכן מנסה לשבור אותו. זאת טרגדיה מרהיבה לעין ולאוזן, ואחד הטובים שבסרטים שקטפו את האוסקר לסרט הטוב ביותר. דרך אגב, גם ב"אהובתי הנצחית", הסרט המאכזב על בטהובן עם גרי אולדמן בתפקיד המלחין החירש, וינה גולמה על ידי פראג, ורק סצנת הלוויה צולמה במקום קבורתו של בטהובן בווינה.