משחקי הכס: הקומדיה החדשה של HBO לוקחת את הקרינג' מעבר לקצה

ההומור של טים רובינסון הוא לא לכולם, בעיקר כי הוא ממש טוב בלקחת את הקרינג' למקומות שטרם חווינו בטלוויזיה. סדרות קרינג' הן לא דבר חדש, ו"המשרד" כבר הביאו את הז'אנר לשיאו, אבל בעוד במרבית סדרות הקרינג' יש דברים אחרים שמפצים עליו, במקרה של טים רובינסון אין שום דבר כזה. הוא משתמש בקרינג' באופן אלים ודוחק את התוכניות שלו למחוזות כמעט בלתי ניתנים לצפייה. הקומדיה החדשה של HBO, "חברת הכיסאות", היא בדיוק מסוג הקומדיות האלה. היא לא נעימה לצפייה, היא מוזרה, היא לא ידידותית למשתמש וכיאה לרובינסון, היא ממש מטופשת ומצחיקה. 

במרכז הסדרה עומד וויליאם רונלד טוספר, אותו מגלם רובינסון. וויל, אם תרצו, הוא איש משפחה שבדיוק קיבל קידום והפך להיות המנהל של קניון חדש שאמור לעשות מהפכה בתרבות הצרכנות. במהלך הצגת הקידום בחברה, רגע אחרי שנשא נאום חשוב, וויל חוזר לשבת כשהנורא מכל קרה – הכסא נשבר תחת ישבנו אל מול כל צמרת החברה וגורמת למבוכה חסרת תקדים עבור טוספר המסכן.

המבוכה כל כך גדולה, שהוא מחליט לרדת לשורש העניין ולעשות את מה שכל אדם הגיוני היה עושה – לשלוח תלונה לחברת הכיסאות. הבעיה היא שהוא לא מצליח להשיג אותם. הוא מצליח להשיג את שירות ההודעות שלהם, אתם יודעים האנשים המעצבנים האלה שמקבלים שיחות עבור חברות ואומרות להם שהם מעבירים את זה הלאה ושוכחים שהתקיימה השיחה, ולמרות שהם עושים בדיוק את זה הוא לא מוותר וממשיך עד שהוא חושף שלב אחר שלב את הקונספירציה שעומדת מאחורי החברה המסתורית, קונספירציה שיכולה לעלות לו גם במחיר הקידום החדש. 

זאת חוויה די מוכרת, וכמו רבים אחרים, אני יכול להגיד שהייתי בשתי הקצוות שלה:הייתי נותן שירות, בין היתר גם במוקד הודעות, והייתי בצד של הלקוח שמתלונן ושולח מכתב זועם. אני יודע כמה לקוחות יכולים להיות אנשים מתישים, בין אם מדובר בלקוח שרוצה לדבר ישירות עם עורך הדין שלו בלי להשאיר הודעה, לקוח שמתלונן על כך שלא קיבל רטבים עם המנה או נוסע שרוצה לבטל את הטיסה שלו בדקה התשעים ולקבל החזר מלא. זה סיוט ויש שם אנשים אובססיבים כמו וויליאם, שלא מפסיקים להתקשר ולהציק בגלל בעיות אישיות שלהם שלא תמיד קשורות אליך. מנגד אני מכיר גם את הצד השני היטב.

>> מסך מפלצת: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> עכשיו אפשר לצחוק: הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+

אני לא לקוח קל. פעם אפילו החזרתי המבורגרים למטבח כי הם הגיעו לי מפורקים (מה הקטע עם זה? אם הייתי רוצה להרכיב את המנה של עצמי הייתי מכין אותה בעצמי בבית), ולא פעם יצא לי להתמודד עם שירות לקוחות נוראי. הדוגמה שהכי הולמת את הסדרה זה שירות הלקוחות המזעזע של וולט. כמעט בכל הזמנה יש עיכוב, טעות או שההזמנה לא מגיעה כמו שצריך ואלה עוד הבעיות הקטנות של החברה. יש את המחירים הגבוהים, את דמי התפעול, דמי המשלוח וכמובן התחושה התמידית שלא משנה מה קורה בהזמנה – הם מנסים לזיין אותך. ככה בדיוק וויליאם מרגיש בכל פעם שהוא מנסה ליצור קשר עם חברת הכיסאות.

התחושות שעולות מהסדרה הן מאד מוכרות, ועדיין אין לי שמץ של מושג לאן הסיפור הזה הולך, יצא רק פרק אחד אחרי הכל, אבל ברור מאד מה החוויה שיוצרי הסדרה רובינסון וזאק קנין ניסו ליצור: ביקורת על עולם של צרכנות עיוורת. זה לא רק המחירים, זאת גם חוויית השירות כולה שהפכה למעין בירוקרטיה קפקאית שנעה בין מענים אוטומטיים מזעזעים לבין כתובות מייל שהן למעשה חור שחור להודעות. זאת חוויה יומיומית מתישה, ולמרות שאין לדמות הראשית אף תכונה שכיף להתחבר אליה, זה מאד מבדר ומעורר הזדהות כשרואים אותו מתחרפן מאותו הרגע שבו הכיסא פשוט מתרסק על הבמה. 

"חברת הכיסאות" היא קודם כל סדרה על צרכנות ושירות, אבל היא גם קומדיית קרינג' אלימה. לא בגלל שהיא מציגה אלימות (למרות שיש בה גם קצת מזה), אלא בגלל שכל רגע בה מרגיש כמו סטירה של קרינג' לתוך הפנים של הצופה. עם זאת, יש בה אמירה אמיתית על תרבות שירות הלקוחות שהתפתחה לא רק בוולט בארץ, אלא גם בעולם. נושא הצרכנות והניצול שכרוך בו הוא דבר כל כך טריוויאלי בחיי היומיום, שלנו שמלבד להתלונן עליו אנחנו לא עושים נגדו שום דבר. אם כבר, אנחנו ממשיכים לחזור ולקנות אצל אותן חברות שמתעללות בלקוחות שלהם. "חברת הכיסאות" נוצרה כדי להעלות את זה למודעות, כך לפחות זה מרגיש מהפרק הראשון. . תנסו להילחם בחומות הקרינג' שהציב רובינסון, כי מאחוריה מסתתר מסר חשוב.