ואתם רוקדים: חופש תל אביבי אמיתי מורגש רק איפה שהמוזיקה מתנגנת

אני מעריך, במידה קלה של זהירות, שאין במדינת ישראל אנשים שמרגישים כרגע באמת בנוח לבלות בחופש. כלומר, למעט חברי הכנסת והממשלה, אבל זה סיפור עבור חופש אחר. בעל כורחנו הפכנו למדינה שבה חופש מלווה באשמה, וזה לא שלפני השבעה באוקטובר היה פה חופשי מדי. החופש שלנו כאזרחים הופקר ממזמן, כך שנותר לנו מעט לחגוג בבועה החופשית שלנו. ובכל זאת תל אביב חוגגת את החופש כמה פעמים ביום, באינספור מקומות, בעזרת הכלי היחיד שלא יכולים באמת למשטר – מוזיקה.

>> יש רק דרך אחת יחידה להרגיש חופש בעיר הזו, והיא לשיר בקריוקי

מוזיקה היא סמל לחופש במובן ששמש היא סמל לאושר – היא כל כך מקושרת לתחושה עד שקשה בכלל לדייק מתי הן התחברו. מטקסים דתיים שאפשרו לבני האדם הראשוניים להשתחרר מכאבי הראש של לצוד ממוטה (חלאס, זה לא מסמך מדויק היסטורית) דרך למוזיקת המחאה שרדפה חופש לאורך שנות ה-70 ועד לתרבות הקלאב שמקדשת חופש מוחלט – ההתאמה ביניהם משרתת אחד את השני, ניזונה ומזינה כאחד את הרעיון, התחושה, העוצמה והריגוש שבחופש, ובמוזיקה עצמה. והיי, זה אולי קונספט מאוד לא מוחשי, אבל נסו לבלות 10 דקות בהופעת מוזיקה טובה, ותשכחו שאי פעם פקפקתם בקשר הזה.

תל אביב, מרכז התרבות הגדול והמגוון ביותר בישראל, ידעה את מנת חלקה של חגיגות מוזיקה – מועדוני הופעות, מיני קלאב, מגה קלאב, פארק הירקון, נגני רחוב, מסיבות רחוב, ברים עם די.ג'יי יוטיוב והפאקינג לבונטין 7. העיר נוזלת צלילים, רק צריך לתפוס אותם. זה היה ערך בסיקסטיז עם להקות הקצב במועדונים של המסגר, וזה עדיין הערך עם ראפרי האינדי של הרפי. האנשים שרקדו את דעתם לחופשי במועדון הקוליסאום רוצים בדיוק את אותו החופש של מבקרי הקולאבו בשישי. העיר אחרת, המוזיקה השתנתה, האנשים התחלפו – אבל החופש אחד הוא.

וזה לא שהחופש הזה בא בחינם. לאורך השנים חובבי המוזיקה בישראל נאלצו להילחם בהכל – מהטרדות משטרה במסיבות טרנסים ועד למיסקונספציה של הציבור בנוגע למסוממים ששותים חשיש. הכל, כמובן, שטויות – חשיש מעשנים, ובכללי קשה להשתחחר מהתחושה שבמדינה הזו, לדרוש את החופש שלך זו הצהרה כמעט פוליטית. אופטימיים מביננו חושבים שאירועים הזוועות בנובה, והחשיפה לסיפורי הקורבנות והניצולים, תשנה קצת את היחס של ישראלים לתרבות החופש של הבליינים – וסביר שזה נכון, ונראה נורמליזציה מסוימת של תרבות הטראנס – אבל עדיין יהיה צריך להילחם פה על החופש למוזיקה, כי במדינה שבה חיים על החרב, שום דבר לא מובן מאליו.

זה לא מובן מאליו שיש לנו אפשרות לצאת מהבית, להאזין למוזיקה – בין אם מנוגנת חי ובין אם ממחשב של די.ג'יי – ולספוג קצת את החופש הזה. ואנחנו נוטים לשכוח זאת. במהלך תקופת הקורונה קיבלנו תזכורת מדכאת שגם דבר יומיומי שכזה יכול להילקח מאיתנו, ולא יודע מה איתכם, אבל מאז שחזרו ההופעות, אני דואג לבלות בכמה שיותר מהן, כי מי יודע מתי הפעם הבאה שיעצרו.

גם ב-7 לאוקטובר הם נעצרו. ההופעות הפכו להופעות מול חיילים פצועים או בריאים, ומעט הופעות נחמה ביוטיוב. אפילו החופש הוגבל לנחמה. הייתי מאז בכמה הופעות, וזה אף פעם לא באמת מרגיש חופשי כשהיה לפני. כל אמן מרגיש (בצדק) שזו חובתו לאזכר את האנשים ששילמו בחייהם, בגופם ובנפשם כדי שנוכל ליהנות מהמוזיקה. הם גם מזכירים את אלו שעדיין חטופים, ולא יכולים ליהנות איתנו. הוא עדיין אותו החופש שהכרנו, רק מוכתם במציאות. אוויר לנשימה עם עוקץ. זה החופש היחיד שאנחנו יכולים לשאת כעת, עד שיחזור החופש האמיתי. רק אז נוכל באמת ליהנות מהמוזיקה בחופשיות מוחלטת. עד אז, זה הכי טוב שיש לנו.