יש רק דרך אחת להרגיש חופש אמיתי בעיר הזו: לשיר בקריוקי

בשירו "עוקף מלמעלה" משנת 2005, מגדיר מוקי את החירות כך: "מה זה חופש בכלל/ אם לא ניצחון האדם על עצמו, אנחנו אבק בחלל/ כל מה שיכולנו להיות ואנחנו לא". מעטים יודעים שמילים אלה נכתבו על ערב קריוקי סוער – ניצחון האדם על עצמו מתרחש מדי ערב, כשאנשים פשוטים עולים לזייף יחדיו את "נערי שובה אליי", טועים בלי בושה במילים, בלחן ובעוד כמה דברים, פשוט כדי לרפא את הילד הפנימי שבהם.

>> תזלזלו בכיכר הבימה כמה שתרצו, אבל היא עדיין מרכז החופש של ת"א

אנחנו סתם אבק בחלל, אז למי אכפת שהמנעד הקולי שלכם מוגבל מדי בשביל שיר של כריסטינה אגילרה. לערב אחד אנחנו כל מה שיכולנו להיות ואנחנו לא – כוכבות רוק. נערי מקהלה. אנשים שזוכרים את הבתים של "I'm Still Standing" ולא רק את הפזמון. יכול להיות שזה לא היה הכיוון המקורי שהוביל את מוקי בכתיבת השיר, אבל אם תרצו, גם אתם יכולים לעלות ולבצע את אותו שיר מול מלא שיכורים. רק קחו בחשבון שאחת השורות היא "את החיים אני אורז חורז בומבאסטית", אז אולי עדיף "נערי שובה אליי".

החופש להיות מטופש עם פיאות גרועות משום מה. צילום: שאטרסטוק

תל אביב אוהבת קריוקי וקריוקי אוהב אותה. אם ננסה למנות ליינים ואירועי קריוקי קבועים עד חד פעמיים נהיה כאן כל היום, אז בואו נתמקד במקומות שמכילים את הזיופים שלכם כדבר שבשגרה – חלוץ חדרי הקריוקי בסגנון היפני היה פלאג-אין ברחוב הברזל, שאולי עוד חי וקיים אי שם מעבר להרי החושך של רמת החייל, אבל די שכחנו מקיומו כשלחיינו נכנסו האלטרנטיבות הנוחות יותר – מיאון דה מייק (הריווח היצירתי במקור) בנמל תל אביב, וביטבוקס החדש יותר, שמסתתר מאחורי תחנת פיס ברחוב החשמונאים.

מיאון הוא המהוגן מבין השניים, בעוד שהשני והחדש יותר מתחייב לכאוס. הרצפה תמיד קצת דביקה מדי, העיצוב לא מאוד מושקע – ומערכת הקריוקי של המקום היא המלצה בלבד, כי מגוון השירים בה מצומצם. הרבה יותר קל ונוח פשוט לפתוח יוטיוב במחשב ולהשאיר את האייפדים בצד. לא הייתם בערב קריוקי עד שמישהו ביצע מכל הלב את הפתיח של "רכבת ההפתעות", בליווי הקליפ המקורי, אפילו בלי המילים.

כמובן שאי אפשר לכבול את החופש אך ורק בשלשלאות של חבילת בילוי במחיר מופקע, הכוללת שתייה לפי כמות המשתתפים, שעתיים-שלוש של שימוש בחדר ונשנושים שהרגע יצאו מהצ'יפסר. בשביל זה יש לנו את הבלנבי, הבר שמזכיר שחופשי לא חייב להיות לגמרי לבד, כי אפשר לחלוק אותו עם הטיפוסים הרנדומליים שבאו לשיר באותו יום. האם כל ערב בבלנבי הוא ערב קריוקי? אולי, אולי לא – אנחנו הזדמנו לפינה הזו באלנבי רק למטרות שירה.

הרכב הקהל משתנה בכל ביקור. לפעמים תמצאו שם זמרות חובבות מהפריפריה ואת החברים שבאו לראות את האודישן הדימיוני שלהן לכוכב הבא, לצד חבורת היפסטרים במסיבת יום הולדת שהצטרפו אליהן לשירה בציבור של של להיטי שרית חדד. בימים אחרים תזכו לראות ביצועים מרגשים ללהיט כלשהו ברוסית ואחריהם תיירים אמריקאים שיכורים טועים, איכשהו, באחת משלוש המילים בלהיט הדאנס Call On Me. יש גם את ליין הקריוקי הכבר וותיק של הכולי (בהנחיית דימה XR) שמרכז את כל מה שהכולי יודע – אמריקאים ומי שמנסה להזרים אותם.

אחי, אתה בא לשיר פיפטי? כולי עלמא (צילום: רן בירן)

בדרך יעשנו עליכם המון, כנראה תישפך עליכם כוס בירה אחת לפחות, מישהו יגנוב את השיר שמישהו אחר ביקש ובאופן כללי תרגישו שהגעתם למקום הכי שבור ברחוב אלנבי, סתם כי כבר מזמן לא הייתם בחלקים השבורים האמיתיים ברחוב אלנבי. ובעצם, בר קריוקי צריך להיות קצת מלוכלך, אולי אפילו סליזי. כולנו היינו פעם בערב קריוקי של אנשים יפים ומסודרים שיודעים לשיר וכל מה שיצא לנו מזה זה חרדות (וביצוע נוראי לשיר של הסמית'ס שאנחנו לפעמים נזכרים בו באימה לפני השינה). העיקר שיש את החופש לשיר.