העיר נמצאת בבולמוס של פרויקטים, תושבים זועמים על הפקעת מקומות חנייה בעיר הצפופה, והתסכול מובן למדי כשגם התחבורה הציבורית מקרטעת. העניין הוא שמדובר במעגל קסמים שהדרך לצאת ממנו הוא לפנות את הדרכים העמוסות מהנטל הכי בזבזני שיש: מכוניות
תל אביב-יפו נמצאת בבולמוס של פרויקטים תחבורתיים. עבודות עלשלושת הקווים של הרכבת הקלה, בנייה של נת"צ באיילון, וסלילת נתיבי אופניים בכל פינה, יוצרים ביחד תחושה שהעיר הפכה לאתר בנייה אחד גדול. ביחד עם התנועה הכללית שחזרה לשגרה שלפני הקורונה – ואפילו קצת מעבר – קשה מאוד לנוע בכבישי העיר בזמן האחרון (על המדרכות ונתיבי האופניים לא נדבר כאן).
את כל זה אתם בוודאי יודעים, ומרגישים, אבל מעבר למצב העבודות בשטח, העירייה גמלה בליבה החלטה לבטל כ-15 אלף מקומות חנייה בעיר בשנים הקרובות מתוך 70 אלף החניות שזמינות ברחובות העיר בכחול-לבן ובאפור (אם כי לפיטיים אאוט, ב-2020 רק 330 חניות בעיר בוטלו). איך אפשר להצדיק את המהלך הזה? למה העירייה "פתחה מלחמה" נגד בעלי הרכב הפרטי בעיר?
בשורה התחתונה, פשוט אין מקום ברחוב להכל, וחייבים לוותר על משהו (מתכננים עירוניים יגידו ש"חתך הרחוב מוגבל"). "סבבה", בעלי הרכב מכם בוודאי אומרים, "אבל למה דווקא חנייה"? יש כמה תשובות לשאלה הזו. קודם כל, כי מבין כל הפונקציות שהרחוב ממלא זו הפונקציה הכי בזבזנית. מכונית ממוצעת חונהכ-95% מהזמן. זאת אומרת שרחובות העיר – המקור העיקרי לשטח ציבורי בה – משמשים למעשה מקום אחסון (חינמי, דרך אגב) לרכוש הפרטי של חלק קטן מהתושבים. ואם המספר הזה נשמע לכם לא הגיוני, נגיד שאתם שלוש שעות ביום על הכביש, זה עדיין אומר ש-87.5% מהיום המכונית שלכם חונה.
כאן תוכלו להתנסות בהדמיה של ניהול חתך רחוב
אבל יותר חשוב מזה, השאלה היא מה העלות האלטרנטיבית של הקצאת השטח ברחוב לחנייה? מדובר בשטח שיכול לשמש להרחבת מדרכות, לסלילת נת"צים, לסלילת נתיבי אופניים, לשתילת עצים, או ליצירת מרחב ציבורי שיכול לשמש לכל שימוש אחר שאפשר לדמיין. כמו כן, יש לציין כי במשך שבעים השנים האחרונות, התהליך היה הפוך – מדרכות העיר היו אלה שצומצמו בהדרגה כדי לפנות מקום לנתיבי נסיעה וחנייה. זהו לא מהלך חדשני, זוהי החזרת עטרה ליושנה.
אין ספק שביטול מקומות חנייה פוגע בחלק מתושבי העיר, בעיקר במשפחות, ואני לא מזלזל בזה לרגע. רובם יגידו, אני רוצה להאמין, שכמובן שהם היו רוצים להתנהל בעיר בעזרת תחבורה ציבורית – או אפילו אופניים – אבל כל עוד השירותים הנ"ל אינם ברמה גבוהה, הם לא מוכנים לוותר על רכבם. וזה לב הבעיה. כי כל עוד לא נפנה יותר מקום ברחובותינו למדרכות, לתחבורה ציבורית, ולנתיבי אופניים – לא נוכל לשפר את התחבורה הציבורית ואת תשתית האופניים בצורה נאותה. זהו מעגל קסמים שחייבים לשבור. וכמו כל מעגל קסמים, אין זמן טוב או נוח לשבור אותו. לכן יפה שעה אחת קודם.