יש פה דור שלם שצריך לדרוש לספר את הסיפור שלו. לזעוק אותו

>> יותם ויצמן הוא בוגר תואר שני במסלול לבימוי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובמאי ההצגה "חפות" שעולה בימים אלה במסגרת פסטיבל זרקור באוניברסיטת תל אביב (25.3-18.3). הפסטיבל מאגד שלוש הפקות של מאסטרנטים לחגיגה של תיאטרון צעיר, אחר וראשוני. ההצגות העולות בו הן שיאו של פרויקט במסגרתו זוכים סטודנטים שנבחרו בידי ועדה פדגוגית מטעם האוניברסיטה להוביל הפקה מתוקצבת ולקבל תמיכה מקצועית מתיאטרון האוניברסיטה וממרצי החוג לאומנות התיאטרון. בנוסף ל"חפות" יוצגו בפסטיבל גם "התינוק ומי האמבטיה" (בימוי: יונתן אטלס) ו"שדות ירוקים" (בימוי: נועה שור). הפסטיבל פתוח לקהל הרחב ומותנה ברכישת כרטיס, ניתן לראות שתי הצגות בערב אחד במחיר מוזל. עוד פרטים על פסטיבל זרקור כאן.

>> נוסטלגיה אהובתנו: האיחוד של צעירי ת"א הזכיר כמה אופטימיים היינו
>> החיים עם בדואים בסיני נתנו לי מוזיקה חדשה // אתי גורי // יוצרים כותבים

אני זוכר את ההצגה הראשונה שראיתי.
הייתי בן 8 וההורים שלי לקחו אותי ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהבימה. התאהבתי מיד. הרבה יותר ממה שעניינה אותי ההצגה, הסקרנות שלי פנתה למה שקורה מאחורי הקלעים, איך נראה העולם אליו השחקנים יוצאים. הסקרנות הזו נדבקה אליי ובעצם הובילה אותי לעסוק מגיל צעיר בתיאטרון.

רציתי ללמוד ולהכיר את הבמה מהקרביים שלה. התחלתי לשחק, אבל העולם הזה שמאחורי הקלעים משך אותי אליו ותמיד היה נוכח שם. זכיתי להביט מעבר למסך, לראות איך הוא נראה, איך הקסם הזה שקורה על הבמה מצליח להתממש בזכות תשוקה של עשרות יוצרים. לכל אחד יש תפקיד משמעותי, וכל אחד מחזיק רגע נסתר מהעין שבלעדיו הקסם פשוט לא קורה.

אותו קסם גרם לי לרצות ולנסות לפתח שפות חדשות, ייחודיות לי, שמספרות סיפורים בדרך קצת אחרת. הגעתי לאוניברסיטה לחוג לתיאטרון, מסלול בימוי, שם פגשתי את אופירה הניג, שמרגע שנפגשנו בכיתה ועד היום כשאני מציג את פרוייקט הגמר שלי, היא המגדלור שמאיר לי את הדרך כדי לנסות ולגבש את אותה שפה.

גם בפרויקט החדש שלי שעולה עכשיו, עיבוד למחזה  "חפות" מאת דאה לוהר, אני מחפש את החיבור, את המולטידיסציפלינריות של סוגות אומנותיות שונות שיכולות לחיות יחד באותו סיפור ובאותו עולם, ואשר ההתנגשות בינהן תוכל לייצר פיצוץ של רגשות על הבמה. ההפקה הנוכחית עולה בגלריה האוניברסיטאית, חלל שאינו  קונבנציונלי להפקת תיאטרון. כבר מעצם הבחירה הזו יש מפגש בין שני עולמות שנאבקים אחד עם השני כדי למצוא מקום. המאבק הזה מייצר עולם חדש, ייחודי לאירוע הספציפי הזה.

היתרון המרכזי של התיאטרון הוא שזו אמנות חיה. היא מתרחשת כאן ועכשיו, באופן חד פעמי, וזה הכוח הגדול שלה. היא מחייבת אותנו כיוצרים וכקהל להיות נוכחים ברגע. לספר את הסיפור מדם ליבנו. המפגש הזה, כאשר הוא באמת מצליח להגיע לנקודת רתיחה כזו, הוא החוויה המרגשת ביותר עבורי ובתקווה יצליח גם למשוך לעצמו בחזרה קהל צעיר שאולי החליט לוותר עליו.

אנחנו נושאים איתנו אין סוף סיפורים. ובמציאות היומיומית המהירה, לפעמים בצורה בלתי נסבלת, הסיפורים האלו נעלמים. אני חושב שיש פה דור שלם שצריך לדרוש לספר את הסיפור שלו. לזעוק אותו. הכלי שאני בחרתי לזעוק דרכו הוא התיאטרון, ואני מאמין שיוצרים רבים יעלו ויגבירו את הזעקה שלהם כשהתותחים יפסיקו לרעום. אנחנו דור של שינוי בכל התחומים, ואני מאמין – או לפחות חייב להאמין – שהמפגש החי יכול לקרב בין אנשים שמחפשים את האמפתיה ואת החיבור האישי, לסיפור ולסביבה שלהם.

למצוא מה לכתוב בימים האלה זו משימה לא פשוטה, בטח על אומנות. העין כל הזמן פוזלת לאיזה מסך ועליו נערמות זוועות בקצב מסחרר. אני יכול לומר שניסינו לברוח למציאות אחרת. לייצר עולם שיש בו תקווה. המחזה, החלל המדהים שעיצבה יובל גרינשטיין, התאורה שעיצב אמיר קסטרו, התלבושות שעיצבה סבטלנה ברגר, כל פרט הכי קטן שמעורב בהפקה הזו הוא ניסיון שלנו, בכלים שיש לנו, להגיב על מה שקורה סביבנו ולאפשר מפגשים קטנים של חסד במציאות עגומה למדי.
זהו.  

>> "חפות" מאת דיאה לוהר בתרגומה של נטע הגלעדי // בימוי: יותם ויצמן // עיצוב חלל: יובל גרינשטיין // עיצוב תאורה: אמיר קסטרו // עיצוב סאונד: אסף נקר // עיצוב תלבושות: סבטלנה ברגר // בהשתתפות מוריאל ביטון, עירית גדרון ,יובל דן, הגר זנדר, עמית לסרי ומריו-רמי סלמאן // עוד פרטים וכרטיסים כאן