אני לא בן אדם של טקסים. את הרגשות שלי אני מעדיפה ביום יום, בטבעיות, בכאוטיות, לא באריזה מהונדסת, מתוזמרת וממלכתית עם "הכתף 'שק!" ו-"הנה מוטלות גופותינו". שנים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ביום הזיכרון. לפעמים הייתי מסתגרת, ולפעמים בורחת מכאן למקומות שבהם מלחמות זה פאסה כבר מזמן, וצפירות לא שומעים – לא כדי לזכור ולא בכביש.
>>בלי לשקר ולהפחיד: איך בטלוויזיה מדברים עם ילדים על מוות?

ואז התחלתי לעבוד ב"לוחמים לשלום", תנועה ישראלית-פלסטינית הפועלת בשותפות למען עתיד טוב יותר לכל בני האדם בין הירדן לים, והפכתי לחלק מצוות ההפקה של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף, אותו אנחנו מארגנים כבר שני עשורים עם "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני". מאותו הרגע לא הייתה לי ברירה, הטקס הפך לדבר מרכזי שמעסיק אותי כבר חודשים לפני שיום הזיכרון מגיע. אכלתי אותה, חשבתי. אין עוד הדחקה.

מה שהתחיל בחשש גדול הפך לבית. מסתבר שאני לא היחידה שלא מוצאת את עצמה בטקסים הרגילים. בתוך העבודה על הטקס, גיליתי קהילה שלמה שמתחברת לרעיון הפשוט הזה, שאדם הוא אדם וכאב הוא כאב ואובדן הוא אובדן, שהאבל אינו מוגבל לצד אחד, ושאלימות לעולם תוליד רק עוד אלימות. הטקס המשותף, שהתחיל ב-2006 עם 200 איש בתיאטרון תמונע הקטן, צבר לו עוד ועוד קהל, עד שב-2023 – כן, קשה להאמין שדווקא בשנה ההיא – הגיעו 15,000 להשתתף בו בפארק הירקון.

וככל שגדל הטקס והקהל שלו, כך הוא נתפס כאיום הולך וגדל על הנרטיב שגדלנו עליו – שיש קורבן ברור, ותוקפן ברור, וכשפוגעים בנו זה טרור, וכשאנחנו פוגעים זה בטעות, זו הגנה עצמית, זה כי אין ברירה. הטקס הזה, עם המסר האנושי הפשוט שלו, הותקף מדי שנה על ידי קיצוניים שלא מסוגלים לשמוע סיפור אחר. מאז ה-7.10 כבר לא מדובר בקומץ קיצוניים. הבעת חמלה והשתתפות בצער כלפי אובדן של חיים פלסטינים הפכו ללא לגיטימיים בחברה היהודית-ישראלית. כן, גם בתל אביב. כפי שירקו עלינו ואיחלו לנו מחלות ומיתות משונות כשעמדנו עם תמונות ילדים פלסטינים מתים בשדרות רוטשילד ובפארק המסילה, כך הפך הטקס – שההכרה בכאב ובאנושיות המשותפת לכולנו עומדות במרכזו – ליעד נרדף.

בשלוש השנים האחרונותהטקס צריך להתחבא, ומעט המשתתפים הנוכחים בו – חברי "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני" ו"לוחמים לשלום" – נזקקים לשמירה מוחלטת על סודיות מיקום הטקס, ולאבטחה כבדה כדי לשמור על ביטחונם. גופים ואתרים המקיימים הקרנות ציבוריות של שידור הטקס מותקפים גם הם, בין אם דרך העיריות המאיימות ודורשות מהם לבטל את אירועי ההקרנה, ובין אם על-ידי בריונים – במכות ובאבנים – כפי שקרה בתקיפת אירוע ההקרנה ברעננה בשנה שעברה. שם אגב, הודיע השבוע ראש העיר שאין מקום לטקס כזה בעירו. איזה פרס לבריונים.

אבל אולי במקום הפיתוי להתמקד במתנגדים לטקס, צריך לשים את הזרקור על הקהילה החזקה שמתכנסת סביבו מדי שנה. קהילה אמיצה, שבוחרת אחרת, יום-יום, שנה-שנה. באולם אמנם נהיה הפעם 700, אבל ברחבי הארץ, בגדה המערבית ובעולם כולו ישבו איתנו השנה מאות אלפי צופות וצופים, באירועי הקרנה ציבוריים או לבד מול המסך, שיבכו יחד כשהדוברים השכולים ישתפו בסיפוריהם, יתרגשו יחד כשמוזיקאים ומוזיקאיות ינגנו שירים שנכנסים ללב, ויצאו יחד עם תחושה של שותפות ותקווה שמלחמה אינה גזירת גורל, שיכול להיות פה אחרת. בואו להיות חלק מזה. אנחנו היום שאחרי.
טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני ה-21, שיתקיים ביום ב' (20.4), ערב יום הזיכרון ב-20:30, יוקרן בעשרות מוקדים בארץ ויועבר בשידור חי ברשתות. מידע נוסף בדפי הפייסבוק ובאתרי "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני".

• טור דעה
• יום הזיכרון
• יהודים וערבים