במדינה שלא דואגת לביטחון של נשים, אבל דואגת לשמור על שמם של חשודים במעשים מזוויעים בשושו, המערב הפרוע של הרשת ומציף שמות באקרוסטיכונים, עד שיידלק פה האור // שרין לוי מינץ חושבת שזו מלחמת אין ברירה // טור דעה
פורסם במקור במגזין את
לכל חשוד באונס יש שם. רק שבישראל 2026, יש לו גם פריבילגיה: להישאר בלעדיו. ליהנות מאלמוניות ולהמשיך לפגוע, בזמן שהחיים של הקורבנות כבר התפרקו. פרשת האונס של שי־לי עטרי ומאבקה הממושך לחשיפת זהות התוקף, לכאורה, כבר מזמן חורגת מהסיפור הפרטי שלה. היא חושפת מערכת מקולקלת שבנויה להגן על השם הלא נכון. מה לעשות, ככה זה כשכוח, כסף וקשרים מאיידים את הצדק.
בסוף השבוע האחרון נחשפה זהותה של נפגעת נוספת, שלכאורה נאנסה על ידי אותו חשוד – נעמה שחר התראיינה בפניה לחדשות שישי בחדשות 12, ופרסמה פוסט שבו תיארה את הלילה המעורפל והמסויט שעברה, ועכשיו, כמו עטרי, היא מבקשת דבר אחד בסיסי: ששם החשוד יפורסם. "השתקת אותי ללילה אחד, לא לחיים שלמים", כתבה.
עד לרגע זה, שמו של החשוד בפרשה נותר חסוי, למרות שכבר ב-5 במרץ בית המשפט המחוזי בתל אביב התיר לפרסם את שמו, החלטה שמתעכבת בשל ערעור שהוגש על ידי החשוב, שככל הנראה תגיע להכרעת בג"ץ. בישראל גלגלי הצדק נעים לאט, אבל דווקא מתוך הוואקום הזה צמחה ביממה האחרונה תנועת נגד אורגנית לחלוטין, הנישאת ברשת על גבי צונאמי אדיר של סולידריות נשית. המוני נשים ברשת משתפות פוסט המרמז לגבי זהותו של התוקף, בצורה פיוטית הלקוחה מעולם השירה והפרוזה, בקריאה לצדק ובקריאת אזהרה לנשים אחרות שעלולות להיות הבאות בתור. בתגובה, התוקף העלים את עצמו מהרשתות החברתיות.
בשורה התחתונה צריך לשאול: איך לעזאזל הגענו למצב שבו הנפגעת היא זו שנושאת את כל המשקל – השם, הפנים, סיפור הפגיעה – בזמן שהפוגע לכאורה נשאר בצללים וחי את חייו כאילו כלום? איך זה נהיה הסטנדרט? איזו מדינה בוחרת להגן על חשוד בעבירות מין על חשבון הקורבנות שלו? כמה קולות עוד נדרשים כדי שמשהו יזוז פה? וכמה עוד נשים שנפגעו מסתובבות עם הטראומה ועם הידיעה שהוא מסתובב חופשי ואנונימי?
אם זו לא הייתה המציאות שלנו, זה היה פרק במראה שחורה: פיצ'ר חדש שמאפשר לתוקפים להמשיך לבצע את זממם – לקנות סם אונס, לטפטף אותו למשקה בלי שאף אחת תרגיש, ולפעול כשהיא כבר לא יכולה להתנגד, כאילו הייתה חפץ. בובת סמרטוטים. בכל ערב נתון מישהי בישראל עלולה להיות הבאה בתור, ופרסום שמו של התוקף זה המינימום ההכרחי בשביל למנוע את זה. זאת חובה מוסרית בסיסית במדינה שמחזיקה מעצמה מתוקנת, אבל בפועל מפקירה אותנו לגורלנו בסמטה אלמונית חשוכה – לפרק את שם החשוד לאקרוסטיכונים ברחבי הרשת, עד שיידלק פה האור.