כאב משותף: רביע ויהלי הם הרומיאו ויוליה הגאים של המזרח התיכון

ההצגה "רביע ויוליה", שתעלה ב-14.8 בתיאטרון יפו (לרכישת כרטיסים) עוסקת בסיפור אהבתם הבלתי אפשרי של מלצר בקייטרינג ובן של איש צבא, שנפגשים באירוע בו שניהם מרגישים זרים, ומתוך מפגש מקרי בין המנה הראשונה לעיקרית נרקם קשר אהבה לא צפוי, שמטשטש גבולות ונוגע בלב. כי רביע, אם לא ניחשתם, הוא ערבי. ובמציאות שלנו היום – גם הליברלית – זה קשה שיתקשה להחזיק. אור ענבר, יוצר ובימאי ההצגה, בטור מיוחד על המחזה הטראגי הכל כך רלוונטי שלו.
>> ג'אזיסט ישראלי בניו יורק: הכל השתנה, אבל מוזיקה היא הפיתרון
>> "הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

למרות האמונה בכוחו של החיבור בין רביע ויהלי, בחרתי שלא לסיים את המחזה שלי בהפי אנד. אהבתם של רביע ויהלי לא מצליחה לנצח את הכוחות החזקים של החברה. כי במציאות, רוב המקרים לא נגמרים בהפי אנדינג. הבחירה הזו שעשיתי נועדה לעורר בקהל צער על אהבה יפה וצעירה שנאלצת להיגדע בגלל שהחברה בישראל אינה מאפשרת את קיומה, צער שיכול להיתרגם לפעולה למען עתיד טוב יותר שבו לאהבתם של רביע ויהלי יהיה סיכוי. אני רוצה שהצופים בהצגה ייצאו עם תחושת "חבל" ו"הלוואי שהיה יכול להיות אחרת", שאולי תוביל ל"בואו נדאג שיהיה פה אחרת". זו הדרך שלי לנסות לשנות.

אהבתם של רביע ויהלי ניצתת על רקע הכאב המשותף שלהם, שהוא חזק יותר מהזהות הלאומית שאמורה לכאורה להפריד ביניהם. הכאב המשותף של לגדול כהומו בארון בסביבה שלא מבינה אותך, ודורשת ממך לא להיות מי שאתה באמת. הכאב הזה, כך אני מאמין, משותף לכל להט"ב, אפילו למי שגדל בחברה הכי ליברלית וסובלנית, כי הנחת היסוד תמיד תהיה שכולנו הטרו-נורמטיביים, ואם אנחנו לא, אנחנו צריכים לגלות את זה בעצמנו בלי עזרה מהסביבה. הכאב המשותף הזה הוא בעיני כוח שחזק יותר מגבולות של דת ולאום.

החיבור שנוצר בין רביע ויהלי, על הרקע הזה, מתוך היכרות אקראית במסיבת הפרישה של אביו של יהלי מהצבא שבה רביע ממלצר, מאפשר להם לראות זה את זה לא כיהודי וערבי – אלא כבני אדם שרוצים ויכולים לאהוב זה את זה. בדרכם השקטה רביע ויהלי מציעים כיוון חדש לחברה בישראל, כיוון שנראה כיום כמעט דמיוני.

גם לי היה לתקופה מסויימת "רביע". הסיפור בינינו היה הרבה פחות סוער, והוא נגמר לא מסיבות פוליטיות, אבל התקופה שהיינו ביחד איפשרה לי לשים לב לאופן שבו הסביבה הליברלית שמקיפה אותי הגיבה, שחשף פער בין עמדות תיאורטיות לבין המציאות. אף אחד לא אמר לי שיש לו בעיה עם זה שאני יוצא עם בחור ערבי, אבל היו אמירות עקיפות כמו "זה לא יהיה פשוט לקיים מערכת יחסים כזאת". ואני מרגיש שהיום ההפרדה בין העמים כל כך חזקה ומושרשת, שבאמת קשה לדמיין עתיד למערכת יחסים כזאת, ודווקא בגלל זה היא בעיני כל כך חשובה, וכל כך משמח אותי לשמוע על המקרים שכן מצליחים, כמו צחי הלוי ולוסי אהריש המדהימים.

הרעיון שאהבה יכולה לגשת על פערים שנוצרים בשל שנאה אינו חדש, אבל הוא כל כך חזק, אפקטיבי ורלוונטי לכל זמן ומקום, עד שהוא מתגלגל בתרבות ובאמנות משייקספיר עד ימינו. האהבה החד מינית יכולה להוות גשר אפילו עוד יותר חזק, בגלל הזהות המשותפת שהחיבור אליה יכול להיות לעיתים חזק יותר מהזהות הלאומית. ה"הצעה" של רביע ויהלי עבורנו היא לא לראות זה את זה כאויבים, ולהבין שאולי יש בינינו הרבה יותר משותף מאשר מפריד, ומתוך הנקודה הזאת ניתן ליצור חיבור בינינו.
רביע ויהל, 14.8 בתיאטרון יפו, לרכישת כרטיסים