זו הצגה שעוקבת אחר מפגש וקשר שנרקם בין יוסרא (אם אחמד), אישה מוסלמית בת 60, לבין יונתן, גבר יהודי בשנות השלושים לחייו. דרכם של השניים מצטלבת לראשונה ביפו במסגרת התנדבות בחלופת מעצר, שם נבנה ביניהם קשר ראשוני ויפה. הקשר הזה מקבל תפנית עמוקה בעקבות האסון הקשה של מות בניה של יוסרא בתאונת דרכים – אירוע שמביא את יונתן לעבור לגור בביתה, מתוך צורך הדדי של השניים למלא חלל רגשי עמוק שנוצר בחייהם, ולמצוא נחמה זה בזו.
>> מה חדש בנטפליקס: 10 סדרות חדשות שבטח תרצו לראות באוקטובר

מתוך האבל הכבד והמגורים המשותפים צומחת ביניהם ברית אמיצה ויוצאת דופן, המבוססת על שפה של פעולות יומיומיות שקטות שבהן היא עוסקת במלאכת הרקמה, והוא מנגן. חיבור זה מגיע לשיאו ברגע שבו יוסרא רוקמת עבור יונתן כיפה דווקא בעת שהוא עובר תהליך של התחזקות דתית. כבמאי, הסיפור הזה מרגש אותי ומתחבר אליי במקום העמוק ביותר, משום שהוא מציב במרכז מחווה טהורה של הקשבה ואהבה אנושית שמתעלות מעל מחיצות של מגדר, דת, גיל ומעמד חברתי.

גם החיבור האישי שלי ליצירה נובע מתוך רצון בוער להביא אל הבמה דווקא את הסיפורים האנושיים העדינים הללו בתוך המציאות המדממת, הכואבת והרועשת שבה אנחנו חיים, ולהגיד דרכם שמתחת לכל המחלוקות והזהויות המפרידות – קיימת אפשרות ממשית לקירבה, לחסד ולכבוד הדדי. דווקא כשאנחנו מוקפים בשיח קיצוני ומקוטב שמנסה לקטלג כל אדם לפי זהותו, התיאטרון מעניק לנו את הזכות להביט מקרוב באנשים עצמם ולא בייצוגים שלהם.

הרגע שבו שתי נשמות בודדות מוצאות מרגוע בנוכחות האחד של השנייה איננו רק רגע קטן של נחמה פרטית, אלא אמירה נוקבת על היכולת האנושית שלנו לרפא ולפתוח את הלב גם ברגעים האפלים ביותר. ההשפעה שאני שואף להעביר לקהל היא תחושה של תקווה והתעוררות. האמונה שחוט רקמה אחד של חברות אמיצה, הנשזר בין שני בני אדם בתוך חדר קטן, יכול להדהד החוצה, לחלחל אל המרחב הציבורי ולשנות את המבט שלנו זה על זה.

כדי לתרגם את העומק והאינטימיות של הסיפור הזה לשפה תיאטרונית ויזואלית, בחרתי לעבוד בצורה ייחודית עם שני "נון-אקטורס" שמביאים עמם איכות אנושית חשופה, מזוקקת וישירה, ללא מסיכות תיאטרליות או מניירות משחקיות, אלא מתוך נוכחות אוטנטית שנוגעת ישירות בלב הצופה. לצד הנוכחות האנושית הזו, שילבתי בחלל הבמה מצלמת מעגל סגור הפועלת בלייב לאורך כל ההצגה, ומקרינה את ההתרחשות בזמן אמת, דבר המאפשר לקהל לראות מקרוב את הניואנסים הקטנים ביותר של המפגש – מרעד הידיים האוחזות במחט ועד למבטים השקטים שמתחלפים בין השניים.

אני מרגיש שהצלחתי להעניק משמעות אמנותית מרכזית למוזיקה, שמנוגנת כולה בלייב על הבמה על ידי יונתן עצמו, המנגן על חליל ועל גיטרה. העובדה שהמוזיקה אינה מושמעת ממחשב אלא נולדת בזמן אמת מתוך גופו ונשמתו של השחקן, שזהו גם סיפורו האישי, הופכת אותה לדמות פעילה ונושמת שמחזיקה את התדר הרגשי, ממלאת את החללים שבין המילים ומבטאת את התקשורת שנמצאת מעבר לשפה המדוברת. השילוב בין המפגש האנושי הפשוט, הצילום החי והמוזיקה החיה והעוצמתית מייצר חוויה בימתית שמזמינה את הצופים לשהות בתוך מרחב מנחם של ריפוי ותקווה.
"רחוב 60" תעלה מחר (29.9) במסגרת פרויקט "דואט" בתיאטרון אלמינא בנמל יפו.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• דו קיום
• מחזה
• תיאטרון אלמינא