פעם שמענו את אסף אבידן אומר באחד הראיונות שכשהוא כותב שירים הם נכתבים אחד-אחד, ואלבום הוא הדרך לאגוד אותם יחד כדי לספר סיפור שגדול מסך חלקיו. תהליך היצירה של אלבום יכול לנוע על הציר שבין ספונטניות לתכנון קפדני: לפעמים הוא נולד מתוך קונספט ברור שנקבע מראש, ולפעמים מדובר באוסף שירים שנכתבו לאורך זמן ושרק בדיעבד מתגלה החוט המקשר ביניהם. אירועים אישיים ורוח התקופה מחלחלים אל תוך המילים והסאונד, והופכים את האלבום לא רק לאסופת שירים, אלא לסיפור של האמן ברגע נתון.

הסיפור של האלבום הקודם (והראשון), "עוד תגיע אהבה", הוא מקרה מעניין. הוא נכתב והופק לפני המלחמה. זו אסופה של שירים שהקלטנו בתקופת זמן מסוימת – ים גולדשטיין, עמרי שליסל ויהלי גזית (רעש לבן). יהלי, שגם כתב את רוב המילים לשירים, נפל במהלך המלחמה בדצמבר 2023. באלבום יש שירים על אהבה, התבגרות, בדידות, זרות וגם על פרידה. הוא הפך, בעל כורחו, לאלבום פרידה מיהלי, ובמובן מסוים מהחיים הקודמים שלנו.

כשהתחלנו לעבוד על האלבום השני, היינו במין לימבו. לא ידענו איך לגשת ליצירה ולאן אנחנו רוצים לקחת אותה, אבל ידענו שאנחנו צריכים לעשות ולנוע לקראת משהו. האלבום "לבד איתך" מתחיל מנקודת הפרידה של סוף האלבום הראשון. האובדן נראה בו שונה: הוא לא מתעסק בפרידה אלא בהתמודדות עם החיים, עם היום שאחרי הפרידה. יהלי הוא כבר לא המרכז אלא שותף ביצירה. רוב הטקסטים באלבום נכתבו מתוך דיאלוג שלנו עם טקסטים של יהלי שמצאנו במחברות וב"פתקים" בטלפון שלו. פתחנו את הטקסטים, פירשנו מחדש, ערכנו ושינינו מתוך תחושה שיהלי נוכח איתנו בחדר ואנחנו יכולים לכתוב כמו שכתבנו אז. כשיהלי היה בחיים הוא היה מביא טקסט שהוא כתב והיינו עובדים עליו ביחד מחדש. רק שהיום יהלי "יותר גמיש ופחות מתנגד לשינויים". דרך המילים של יהלי הצלחנו לבטא איך אנחנו מרגישים בצורה הכי טובה ולגעת במקומות הכי רגישים לנו.

בהפקה המוזיקלית של האלבום ניסינו לחפש צליל חדש ולא מוגדר. לקחנו גיטרות והפכנו אותן לביט שבור, לקחנו פסנתר, הורדנו אותו בכמה אוקטבות והוא הפך לבס, סימפלנו הקלטות ישנות של אופרה שמצאנו על קלטות והפכנו אותן לדבר אחר. בעיקר חיפשנו את מה שיעורר אצלנו רגש. הסאונד נע בין הפקות גדולות, רוויות שכבות, כלי נשיפה, סימפולים, גיטרות, ביטים אלקטרוניים ותופים, לבין רגעים אינטימיים של בדידות. יצא שלאורך האלבום אנחנו בתנועה בין הקולקטיבי לאישי. עבורנו הוא מיוחד ולא דומה לדברים אחרים ששמענו. קשה לקטלג אותו לז'אנר כזה או אחר. הוא מכלול (לא תמיד קוהרנטי) של רגשות בוסריים. לפעמים כועס, לפעמים מרקיד, לפעמים אבוד ולפעמים אוהב.

יש טקסטים שהרגישו לנו שאחרים צריכים לשיר. למשל, בשיר "ניצן", דניאלה ספקטור המדהימה התארחה במין דיאלוג על פרידה וזיכרון בין בן לאמו. בשיר "להרוג את השמש" השתמשנו בסימפול של מאיר אריאל ז"ל כדי לתת תוקף של אדם חכם יותר מאיתנו למילים שכתבנו יחד עם יהלי. וב"הסיבה" אהוד בנאי הענק, שכבר שיתפנו איתו פעולה בעבר (בשיר "פתאום הגיע סתיו"), מקריין את הטקסט הכי אופטימי באלבום כסוג של הבטחה של אחד שיודע דבר או שניים, ורק אהוד יכול להגיד את הטקסט הזה ולגרום לנו להאמין באהבה. מתוך החקירה הזאת, דרך העבודה על הסאונד והמילים, נגענו במקומות שאנחנו לא מצליחים לדבר עליהם.

לא מתוך תכנון מוקדם – יצא שסיפרנו את הסיפור האישי שלנו על ההתמודדות עם היום שאחרי הסוף. סיפור שהוא גם אישי מאוד אבל גם נוגע בחיים במדינה הזאת. צריך להגיד: לימדו אותנו שיש סוף טוב לסיפור, אנחנו לא מסכימים כל כך. באלבום יש צעד קדימה ושניים אחורה, דרך שלא מובילה לסוף מוגדר. בכל רגע של נחמה יש כאב שמלווה אותה. אין באלבום רגעים אופטימיים בלי הסתייגות, אבל אין רגעים של שברון מוחלט. עם זאת, יש באלבום תנועה והתקדמות, יש כעס שהולך ודועך. האובדן הופך להיות עוד משהו בחיים ולא המהות שלהם. ויש מצב שעל זה האלבום.

• יוצרים כותבים
• מוזיקה