בעולם שבו גדלתי, לצמד המילים "טקס זיכרון" היתה משמעות מאוד ברורה – ובדרך כלל, לא חיובית. בבית הספר זה היה אירוע שתמיד היה ארוך מדי – ותמיד רצוף קלישאות. כי מה בעצם עושים בטקס זיכרון? ללוויה, לא משנה באיזו דת, יש חוקים ברורים – קוברים את המת, מתפללים, מספידים. טקס זיכרון הוא דבר הרבה יותר מורכב, מכיוון שהוא פרוץ. הרי כדי לזכור את המתים לא באמת צריך טקס. זיכרון, לאנשים שחוו אותו מקרוב, הוא דבר שחי תמיד – שאי אפשר להיפטר ממנו, גם אם רוצים. ובדיוק בגלל זה, לטקס זיכרון אסור להיות קלישאתי. הוא צריך להיות רלוונטי. הוא צריך לצאת מהשבלונות ולדבר אמת, דווקא בגלל החיים שהלכו לאיבוד – לתת להם משמעות.

טקס הזיכרון הלאומי, או "טקס המשפחות", לזכר חללי 7 באוקטובר, ניצח בענק. הפורמט של הטקס הממשלתי המתחרה, שהובילה מירי רגב ב-2024, די שבק חיים – ובצדק. בשנה שעברה וגם השנה הטקסים כבר לא התנגשו, והטקס הלאומי, שמארגנת תנועת "קומו" יחד עם משפחות 7 באוקטובר, נותר בעיניי הטקס הישראלי הלגיטימי היחיד. ובדרך, הוא גם הגדיר מחדש את מהותו של טקס הזיכרון.

כי זה טקס זיכרון מסוג שאנחנו לא ראינו. יש כמובן השפעות מ"שירים בכיכר", הטקס של עיריית תל אביב – ברמת הפורמט. אבל נדמה שאיש לא הצליח לכתוב טקס כל כך רלוונטי ומשמעותי בשני אספקטים: בבחירת הסיפורים מתוך הבליל העצום שנוצר מהיממה הנוראית ההיא, ובשילוב עם בחירת השירים. המיקס הזה הוא הייחוד של הטקס הלאומי – ואולי הוא גם הסיבה לכך שהשנה, לפי המארגנים, כ-70 אלף איש הגיעו לפארק הירקון בשביל טקס שהם היו יכולים לראות בטלוויזיה.

וכך, גם אני שמתי את פעמיי לפארק הירקון כדי לחוש את הטקס מקרוב. האמת? הבחירה בפארק הירקון כמובן מובנת – זהו טקס לאומי, והוא צריך לכלול כמה שיותר אנשים, בטח כשפיקוד העורף כבר לא מפריע. אבל פארק הירקון הוא, מה לעשות, עדיין פארק הירקון – ההגעה היתה ארוכה ומייגעת, וגם אחרי שהגעת, בסופו של דבר צפית בטקס דרך מסכי וידאו. זה לפחות מה שאני חוויתי בפארק.

טקס הזיכרון הראשון עמד בסימן האבל – הוא היה טרי מאוד, מדמם כמעט. ישראל של 2024 עדיין היתה בעיצומה של המלחמה בעזה, ובאותו ערב הנחיות פיקוד העורף הגבילו מאוד את הקהל בפארק. שנה לאחר מכן, הקונספט היה ברור ונעטף בקריאה הברורה לשחרור החטופים. אבל עכשיו החטופים כאן, המלחמה בעזה, לפחות בגרסה העצימה שלה, די מאחורינו, והמסר היה ברור: הגיע הזמן לחקור את מה שקרה.

לוח השנה לא ממש עשה חסד עם הטקס, שכן הוא הכניס אותו למלכודת ברורה. השנה, הטקס לא רק היה ב-7 באוקטובר, אלא גם עשרים יום בדיוק לפני מערכת בחירות סוערת וגורלית. יוזמי הטקס ידעו שלא מעט אנשים מחכים להם בפינה, במטרה לתפוס אותם על איזו התבטאות לא במקום או שורה לא מוצלחת של זמר. והם התעקשו מאוד, גם לקראת הטקס, להימנע מכל מה שיכול לרמז לאלמנט פוליטי.

יונתן שמריז, שנאם בשני הטקסים הראשונים, הפעם לא נאם. הבמה ניתנה, יותר מפעם אחת, לאלי שרעבי, שורד השבי שסימל את הקונצנזוס המצולק החדש. עמרי שפרוני קרא לוועדת חקירה ממלכתית, ושרעבי קרא לחקור את מה שקרה ולא לטשטש את האמת. הבאקלאש לא נעלם לגמרי – עוד לפני הטקס נשמעה ביקורת על עצם הגדרתו כ"לאומי". אבל בתוך הפארק הקריאה לחקירת האמת התקבלה במחיאות כפיים.

אולי זה בגלל העובדה ששרעבי, עם ההיסטוריה שלו, הוא מישהו שהרבה פחות נעים לתקוף. אולי בגלל שהטענה הזאת, בסוף, פשוט הגיונית מדי כדי שתהפוך לעוד דיון עבש במשדרי הפוליטיקה. "אסור שזה יהיה ויכוח פוליטי. זו חובה מוסרית", אמר שפרוני בנאום החשוב של הטקס – ונראה שרבים גם יסכימו איתו.

אבל עם כל הכבוד לצורך בכותרת – זה לא היה העיקר בטקס. העיקר היה הבחירה מעוררת ההערצה בסיפורים שנבחרו. והיא לא היתה בחירה מקרית – היכולת להעמיד במוקד את הפגיעה הנפשית במי שטיפלו בחללים, דרך הסיפור של הרב מנחם פרל, שהתנדב במרכז איסוף נתוני חלל, את הסיפור המשותף של נהגי ההסעות חיים בן אריה ועאבד אל כארים נסאסרה, תושב כסייפה, ששניהם נחלצו לסייע בפינוי אזרחים ושילמו בחייהם, ואת הרגע קורע הלב שבו ענבל, אימה של קארין ז'ורנו, מספרת על שלוש השיניים שנשארו ממנה אחרי מותה.

דווקא בבחירת השירים, אם להיות לרגע אחד ציני, היו בחירות מעוררות סימני שאלה. למשל, "ואת" של הראל סקעת, שיר אהבה נכזבת בכלל, או "השיר על הארץ" של יהושע סובול ויוני רכטר – שיר שטעון בכלל במשמעות פוליטית אחרת. אלה קצת נראו כאילו יצאו מקטלוג "השירים העצובים של יום הזיכרון". אפרופו הקלישאות של הטקסים.

אבל מצד שני, היו בהחלט רגעים מוזיקליים מפעימים. למשל, ואלרי חמאתי ורן דנקר שביצעו יחד את "גורל אחד" של עפרה חזה ז"ל, בתזמון מצמרר לאחר הסיפור של בן אריה ונסאסרה. למשל, הביצוע המרהיב של גלי עטרי ונונו ל"בראשית", שתרגמה רחל שפירא מהטקסט שכתב דון מקלין – בחירה ממש לא מובנת מאליה. ו"חג המשק", השיר היפהפה של עילי בוטנר, שיצא בשנה שעברה והציף לא מעט דמעות.

והיה גם את ארקדי דוכין, שפתח את החלק המוזיקלי של הטקס עם "מי אוהב אותך יותר ממני". השיר, שנכלל לראשונה באלבום האוסף של דוכין "יותר ממני", הפך לסוג של קלישאה – מיכה שטרית כתב את המילים, דוכין הלחין, עיבד והפיק. הוא היה להיט ענק ברדיו, הוא היה שיר השנה בטקס פרסי עמ"י ז"ל, והוא אפילו נשמע בטקס המשואות. אבל הביצוע השבור של דוכין, הלא מושלם ואפילו טיפה מגמגם, עשה איתו חסד. לא בטוח שדוכין התכוון שזה ייצא לו ככה, אבל זה היה רגע אנושי נהדר. גם זה היה סוג של פרשנות חדשה לשיר הלעוס ההוא, משהו שהביא טעם חדש ובומבה של כאב ישר עם תחילת הטקס.

הסיפורים והשירים היו כאן, לרוב, בהתאמה מושלמת. מי שבנו את הטקס ראויים לקרדיט גדול – הם הצליחו לקחת מושג עמום כמו "טקס זיכרון" ולהכניס בו משמעות שבדרך כלל קשה למצוא בטקסים אחרים. אולי זה 7 באוקטובר שקרה ממש לא מזמן, בעולם של טלפונים ניידים ותיעוד בלתי פוסק. אולי זה אנחנו, שהיינו קרובים יותר ומרגישים יותר הזדהות עם הסיפורים. אבל בעיניי, מעבר לכותרות ולקריאה הצודקת לחקירה – זו הבשורה האמיתית של הטקס הזה. הוא משנה, מהותית, את כל מה שחשבנו על טקסים. ובדרך, גם על זיכרון.

לקראת סוף הטקס, שלמה ארצי, שסגר גם את שני הטקסים הקודמים, ביקש מהקהל להצטרף אליו ואל אושר כהן בביצוע של "לתת ולקחת". זה נראה לי בהתחלה קצת מוזר, משהו שהרגיש יותר כמו ההופעות שלו בקיסריה מאשר משהו שנהוג בטקס זיכרון. בטקסי הזיכרון שאני מכיר אין בדרך כלל מחיאות כפיים או סינג-א-לונג. אבל רק אחר כך הבנתי משהו עמוק יותר. הטקס של 2026 ייזכר בעתיד כטקס שבו, לאט לאט, התחלנו לגעת ברגישות בפוסט של הטראומה.

שני הטקסים הקודמים היו כשהטראומה היתה ממש כאן. הפריימים, החטופים, הכול בער והכול היה רגש – והטקס היה צריך להגיב אחרת. אולי מרחק הזמן, ובוודאי חזרתם של החטופים החיים, ימים ספורים אחרי הטקס הקודם, אפשרו לו ולנו לעדכן גרסה. הפצע בלב נשאר קיים, הוא יכאב והוא תמיד יהיה כואב. אבל מכאן, כמו שאמר שפרוני, אנחנו קמים – גם מתוך רצון להבין מה קרה ולברר את האמת, ובעיקר, כפי שביטא שרעבי בנאום הנרגש שלו, כדי לבנות כאן מקום טוב יותר. ועם המסר הזה יצאו עשרות האלפים מהפארק, בסיומו של הטקס שציין שלוש שנים ל-7 באוקטובר.

עכשיו רק נשאר לראות מה אנחנו נעשה איתו.

• שבעה באוקטובר