מסעדות עממיות הן הטרנד החם של 2025. אבל להיות עממי זה מחייב

פעם נהוג היה לומר בעולם המסעדות ששני מקומות דומים מצביעים על מגמה, שלושה מקומות זה תופעה, וארבעה מקומות הם טרנד סוחף ובלתי ניתן לעצירה. פעם על כל טרנד כזה היינו חוגגים ומפיקים פרויקטים מיוחדים שלמים. עכשיו אפשר להסתפק בהכרזה שנכנסת ב-240 תווים של ציוץ טוויטר: הטרנד העממי כובש את הקולינריה המקומית. זהו. הכרזנו את זה. העתיד הקרוב צופן הרבה שולחנות נירוסטה ושולחנות פורמייקה, מפות נייר פשוטות, צלוחיות בפתיחת שולחן, תפריטים מנויילנים וקריצות נוסטלגיות לעבר שכולו קרם בוואריה.

>>

זה בהחלט לא רק עניין קולינרי, כי אם מגמה תרבותית עמוקה יותר של כמיהה לעבר ושאיפה לחזור לפשטות מינימליסטית. מילות הקסם הן "כמו פעם". בשנים האחרונות, ובטח מאז פרוץ המלחמה, אפשר לראות את המגמה הזאת בכל פינה של התרבות הישראלית, מהקאמבקים של "הכבש ה-16" ו"ספר הג'ונגל", דרך הטלוויזיה שמעלה באוב שעשועון כמו "כוכבים בריבוע" ועד הקרפ סוזט שחזר מהאייטיז ומופיע כמעט בכל תפריט בעיר. ובניגוד לגלי הנוסטלגיה שאנחנו כבר מכירים היטב, זאת בפירוש לא רק התרפקות על העבר.

לאידיאליזציה של כל מה שהיה פעם, שהיא השורש של מגיפת הנוסטלגיה התרבותית בעשורים האחרונים, יש כמובן חלק בטרנד העממי, אבל מובהק ממנה הוא הרצון – ואולי הצורך – לחזור אל הבסיס ואל הפשטות, להוריד קצת את הפוזה, לוותר מעט על היומרות הבינלאומיות. להיות ישראלים כמו שהיינו לפני שדברים התחילו להתפרק פה. לא כי היה טוב יותר, אלא כי היה מורכב ומסובך פחות.  

המסעדות העממיות החדשות מהפנטות את ההמונים עם שולחנות הנירוסטה שלהן והקריצה אל העבר, וראינו את זה כבר בפתיחה של מסעדת "השף" שהעמידה את כל פארק המסילה בתור כדי לאכול דגים כמו בניינטיז. ראינו את זה גם במפגש רמב"ם, השווארמיה האדירה שהופכת בשעות הערב לגסטרו-בר באווירת חמארה היפסטרית, כמו גם בשלוחת צפון-דיזנגוף של חומוסיית גרגר הזהב שהפכה בשעות הערב לבר יין לבנטיני פשוט וכיפי. אחר כך הגיעו גם "גיטה" של אנשי פרא, וקיבלנו גם את "גוגי'ס" העממית וזולה באמת, ו"סיח" שנפתחה ממש עכשיו בפלורנטין, ולקינוח הגיע שף אסף גרניט ושם את החותמת שלו עם פופ-אפ שיפודיה צוהלת היכן ששכנה מסעדת צמח הטבעונית שלו בירושלים. אמרנו טרנד?

חלק גדול מהסיפור הוא כמובן יוקר המחייה, שבניגוד אלינו דווקא לא מראה שום סימני חזרה לאחור. מקומות בווייב עממי, בלי דגש על שף בעל שם, עיצוב טרנדי ותפריט ייחודי מחומרי גלם נדירים, הם כנראה צו השעה. זה לא הזמן להסתער על מדריך מישלן ולהמציא מטבח ישראלי מולקולרי. הציבור רוצה פתיחת שולחן. שים לנו שיפוד אנטריקוט, שיפוד שישליק, קצת טחינה וצ'יפס, כמה מאזטים וסגרנו עניין. העממיות נעצרת לפעמים בשלב החשבון, ובחלק ניכר מהמקומות שהזכרנו ארוחה משביעה פלוס קוקטייל בכל זאת יפרידו אתכםמ-200 ש"ח לסועד לפחות, כך שהכסף לא מספר כאן את כל הסיפור. 

הטרנד העממי לא מבשר בהכרח על אלטרנטיבה לבילוי זול יותר. יש מסעדות כמו "סיח" ו"גוגי'ס" שמצליחות להציע ואליו פור מאני מופלא עד כדי עודף מ-100 ש"ח, סכום שהוא כשלעצמו חוויה של חזרה למקורות, אבל העניין הוא הווייב: בתקופה כזאת מתוחה וכואבת, יש משהו ראוותני ואפילו דקדנטי בבילוי במסעדה או גסטרו-בר מפונפנים, גם אם האויסטר עולה פחות מצלוחית טחינה בניאו-שיפודיה. הרבה מאוד אנשים יעדיפו, גם אם לא תמיד באופן מודע, להוציא את אותם סכומי כסף בתפאורה עממית יותר שאינה מנקרת עיניים ומאפשרת לקוקטייל להחליק יותר טוב בגרון.

אנחנו לא כאן כדי לנזוף במסעדנים בקטע צרכני ובטח לא מזלזלים בעלויות שנדרשות לתפעול מסעדה שרק הולכות ומאמירות, אבל הטרנד העממי הזה לא יכול להיות רק פסאדה. כל המסעדות המשמחות באמת האלה צריכות להבין שאם הן עממיות, הן צריכות ללכת עם העם. כלומר, להיות עממיות יותר. אם לא במחיר אז בגודל המנות, בנדיבות התוספות, בחמימות האירוח או באופי פתיחת השולחן. יש מספיק דרכים להיות עממי. אפשר להציע ריפיל, לשים איזה מאזט על חשבון הבית, לפנק בעוד חתיכת בשר על השיפוד, עוד פיתה בלי שנבקש, צלוחית עמבה בהפתעה. שולחנות נירוסטה זה נחמד, אבל אם מוכרים לנו אווירה של שכונה במחירים של כיכר המדינה אז לפחות שנצא שבעים ושמחים כמו בשכונה. או ריפיל. אמרנו ריפיל? ברגע שאנחנו שומעות ריפיל אנחנו שוכחות מהכל, למי אכפת מטרנדים.