בין אזעקה ליירוט, בראשית החודש הלך לעולמו איש התיאטרון והחינוך, הבמאי יפים קוצ'ר. תלמידו שגיא שקד כתב הספד על האדם שתמיד היה שם עבור תלמידיו - לא כועס, לא שופט, אלא רק מקשיב, מאזין, נפעם, שם. פרידה מהאדם שליווה אלפי שחקנים ובמאים
בפעם הראשונה שפגשתי את יפים קוצ'ר הגעתי לצפות בתרגיל שביים, בהיותי סטודנט בשנה הראשונה בבית צבי. בזמן שכולנו ישבנו בדממה, עמד מאחורינו איזה דביל שלא הפסיק ללכת לצדדים ולקרוא בקול. הוא הרס את החוויה המפעימה של הבמאי הגאון, שהפך שני גושי קלקר ששופשפו על ידי זוג ידיים, אשר בצבצו מבעד למסך שחור, למחזה מרהיב של שלג שהצליח להקפיא את כל האולם. האיש הזה, שצעק, הרס את החיבור של הקהל המרותק לרגש המתפרץ של השחקניות, אותו קהל שרק לפני רגע עישן בחוץ ושר שירי מחזות זמר בקולות על מדרגות בכניסה. ההוא שמאחורנו צחק בקול רם מדי, והשמיע קולות מוזרים מדי פעם. בכל פעם הוא שלף אותנו מהעולם של אודסה הקרה בחזרה לאולם ספורט מחניק ברמת גן. כאילו לא היה אכפת לו שיש עוד קהל חוץ ממנו.
רק כשהתרגיל הסתיים, האדון צעק בפעם האחרונה. הוא קרא בקול 'סוף תרגיל!', ואז הבנתי (כנראה באיחור רב מדי והרבה אחריכם) שהאדם שצעק מאחוריי והגאון שביים הם אותו אדם. והאמת? באמת לא היה לו אכפת מהקהל, היה לו אכפת מהשחקנים. היה אכפת לו שהם ידעו שהם מלווים יד ביד. שאבא יפים שם. שבהצלחה, בשכחה, בליפסוס, בקצב, באנרגיה, בכל מצב – יפים שם. לא כועס, לא שופט. מקשיב, מאזין, נפעם, שם. במשך שנים ליווה יפים מאות, אם לא אלפי שחקנים ובמאים, ותלמידיו זכו לעבוד מקרוב עם יוצר חד פעמי. יפים היה איש תיאטרון וחינוך בכל רמ"ח איבריו, ביים ולימד ברחבי העולם וזכה בפרסים. בראשית החודש כבה אור בעולם התיאטרון כשהלך לעולמו. קידה אחרונה למי שבשורת לכתו נבלעה בצל המלחמה.
אולי אני לא ה-אדם שאמור להספיד אותך. כנראה שטובים ממני, מוכשרים וקרובים אליך קיימים. ולא כי ההיכרות ביננו הייתה שטחית, כמו כי אתה היית קונצנזוס לאהבה וחום. מגנט ללבבות. לא נתקלתי בחיי במישהו שלא התאהב בך במפגש הראשון. לא פגשתי אדם שאמר עליך ולו מילה רעה אחת. וכאדם שכזה, שאוהב כל אדם – אי אפשר היה להישאר אדיש אליך. הולכת אחרייך עדרים בחיוך שלך, בקריצה לרחוק, בהפרחת נשיקה באוויר, בכובע המפורסם, בהילה שלך, בכריזמה, בך. אז כנראה שלאדם מיוחד כמוך, כמות ההספדים צריכה להיות ככמות האנשים שפגשת בחייך.
עבורי, ואני יודע שעבור רבים – הוא היה שם גם אחרי שעזבתי את הלימודים. לא אשכח שיחת טלפון שגרמה לי לקום ולעזוב את עיר ועבודה, רק כי הוא הציע. נשמע מופרך? לא כשמדובר באדם שמעבר להיותו במאי אדיר, עם ראייה ויזואלית מטורפת, תשוקה מתפרצת, אנרגיה בלי נפסקת, חיפוש אחר אמת וקרביים, וידע עצום – הוא היה גם נפש רגישה שחפצה לעשות טוב בעולם. אז כשאדם כזה מתקשר, אתה מבין שיש הזדמנות חד פעמית לספוג גאונות. לא היה מדובר בגורו שהולכים אחריו עיוור, אלא מלאך בדמות אדם. כזה שידע דרך מבט בעיניים להיכנס אל כל תא בגוף ובנפש של האדם מולו, לפענח ולהגיד דברים שרק יפים יכל לדעת. ובמילה אחת, ולפעמים רק במבט וחיוך- להקל.
בראשון הקודם קמתי לידיעה שזהו יום האישה הבין לאומי. מין מידע שכל שנה כמעט ולא בתודעה שלי (גבירותיי, עמכן הסליחה, אני לא במודעות גם מתי פסח או מגיפה) וחייכתי לעצמי. זה לא סתם. פתאום קפצה לי תמונה ישנה שלך מקפץ ברחבי בית צבי, ביום האישה, עם חיוך ונצנוץ ילדי בעיניים, כובע פנמה שמכסה מצח ועין, קורץ ומחלק ורד אדום לכל אישה שנקרת בדרכך, כמו בסרט איטלקי ישן – ולרגע נדמה שכל העולם נצבע שחור לבן, והצבע היחידי היה של אותם עלי כותרת אדומים. לא אשכח כמה אור העלית בעיני הנשים שם. בכל שנה היית מהלך ומפזר פרחים והערכה. היה בזה את הדרך שלך לסמן שאתה רואה. כל אישה, בכל תפקיד בבית צבי.
ובהמשך היום, כשבאתי לבקר בשבעה שעשו לך בבית צבי, באתי עם ורד אדום אחד. הפעם לך, מורי ורבי. וכשהתפתלתי עם עצמי בשאלה למה לעזאזל באתי להיפרד משולחן ותמונה, שמעתי את נדיה הבת שלך אומרת שהדבר שהיה הכי חשוב לך, זה שהתלמידים שלך יאהבו את עצמם. וזה מדויק. ואולי זה נשמע פשוט. אבל אם לרגע תעצרו ותנסו לחשוב עם עצמכם, האם אתם באמת ובתמים שלמים ואוהבים את עצמכם, על כל היתרונות ומה שפחות, רובנו נסכים שלאהוב את עצמנו זה מורכב, בטח בתקופה שלנו. וככל שהמשימה הזאת נראית בסיסית, היא עולם ומלואו. ודרך התפיסה הזאת, יפים ניסה לייצר אדם. לא רק שחקן. אדם. יצור יציב ואיתן עם בסיס חזק של אהבה עצמית שיחזיק אותו בכל מהמורה שבדרך.
הרבה תודות אני חייב לך באופן אישי, אולי לכן כל זה נכתב – כי לא זכיתי לפרידה ראויה אחרונה ממך, לקפה נוסף, להליכה ברחוב קרניצי עם היד שלך על הכתף שלי, לתובנות שנשארות איתי אחרי שנפרדים. אז אל תכעס עליי, אני יודע שאתה לא אוהב מחוות פומפוזיות, אני מבטיח שלפחות מקלישאות אני מנסה להימנע. למרות שאם יורשה לי, שתדע – שכמעט כולן נכתבו כנראה לרגע הזה. אתה כל דבר טוב שאומרים על מי שהלך מאיתנו. ואני מניח שאתה איפה שהוא שם מרחף באוויר ורוטן בצניעות "נו, בלין, תעזוב…", אבל בפנים אני בטוח שאתה קצת מחייך לדעת שהשארת מורשת. הכשרת אלפי שחקנים ובמאים, השארת מונחים יחודיים, השארת תמונות בזיכרון מהפקות שעלו על רוב ההצגות שראיתי בחוץ, השארת רגעים של שיחות, השארת דמעות וחסר. תודה לך מכולנו, ורחף לך בנחת, אתה יכול להיות רגוע. עשית את שלך והרבה הרבה מעבר.