השיר החדש של ויתרתי מתאר איך מדור השלום הפכנו לדור אבוד

בשבוע שעבר פורסם באתר זה ממש מאמר מאת ניצן פינקו על היעלמותו המוחלטת של השמאל, ושל השלום, מהסצנה המוזיקלית הנוכחית. חשבתי על זה לא מעט כשנתקלתי בשיר חדש שיצא ביום שני האחרון. הוא נקרא "כולנו הפסדנו", ומגיע מלהקת הפאנק רוק ויתרתי, שהסולן שלה הוא איתי זבולון –  כן נו, "לא טונה, השני" – אבל גם קומיקאי מצוין. באותה הרוח, גם ויתרתי השתמשה לא פעם בסאטירה ובהומור, יחד עם לחנים בועטים כדי להעביר מסר. אבל "כולנו הפסדנו" הגיע באווירה אחרת לגמרי.
>> שכל העולם ישמע: הפסטיבל שעזב את תל אביב חוזר עם אורחים מחו"ל

לא במקרה הוא יצא דווקא עכשיו, בדמדומי המלחמה בעזה, בתהליך התגבשות פוסט-טראומה שגדולה מהאירוע הנוכחי. צלקת של דור שלם, שהבטיחו לו שלום, וקיבל נאדה. בסדרה "במדינת היהודים" של מודי בר-און ז"ל, יואב צפיר – הבמאי של "הקומדי סטור", להזכירכם – דיבר על כך שהילדים שהגיעו לכיכר אחרי רצח רבין הם אותם ילדים שגדלו על ההומור הדבילי שלו ושל חבריו לתוכנית. "הם גדלו על השטויות, והרשו לעצמם לחשוב שהם חיים באיזה עולם כזה שמותר להשתטות. ופתאום זה נפל להם כמו פטיש שני קילו על הראש".

המשפט הזה לא יוצא לי מהראש כבר שנתיים. כי בניגוד להורים שלי, שחיו בצל מלחמת יום כיפור והטראומה הנוראית שלה, הדור שלי הוא דור שראה מדינה שצומחת: את תחילת שנות ה-90, עליית ממשלת רבין והסכמי השלום, פרוץ ערוץ 2 וגלגלצ, וגם התחושה שנפתחנו לעולם עם סניפי מקדונלדס שנפתחו בישראל, כניסת האינטרנט והסמארטפונים וזרם הופעות מחו"ל שגרם לנו להרגיש כמו חלק לגיטימי בעולם הזה.

"אנחנו הילדים של אוסלו/ סתיו 93/ מזרח תיכון חדש ופאנק רוק/ הרסתם לי ת׳חלומות", שר זבולון בצעקה ומפרק את הרגש הקולקטיבי של הדור הזה, אחד לאחד. "כי היונה התפוצצה ב'מקסים' לחתיכות/ והתרגלתי כבר לראות בפריים טיים אלף גופות", הוא ממשיך. מרגע ששמעתי את השיר, הוא נחת עליי אחרת, כאילו ביטא את הרגש שלא יוצא כל כך לאור. איך מדור השלום והתקווה – הפכנו לדור אבוד.

דווקא על רקע הגיטרות הרועשות של הפאנק רוק, המילים עצובות וכואבות עוד יותר. גם הקליפ עושה את העבודה עם ערבוב סמלי בין האישי ללאומי בעזרת תמונות ילדות של חברי הלהקה (שהוחיו ב-AI) והסממנים החזותיים של הדור הזה. פרסומות והוגו וגלגל המזל היו העולם המדהים והאופטימי שנבנה סביבנו, רק כדי להתנפץ ברעש גדול סביב סיום הקליפ – הרגע שבו מגיש "מבט", חיים יבין, מודיע לאומה השבורה על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין. בטקסט, זבולון מרפרר לא פעם ל"חורף 73" שנכתב ע"י שמוליק הספרי באמצע שנות התשעים. זה היה דור אחר, אבל גם הדור הזה מתבוסס באותם מי אפסיים. שוב חולם על אופטימיות ותקווה, ומקבל מילואים וטראומה.

זבולון וויתרתי לא נושאים דגל בשיר הזה – הם לא קוראים לראש הממשלה להתפטר, לא תובעים עלבון, לא מסיקים מסקנות. אבל בין השורות מגיעה המסקנה הכואבת של הדור שלי: מתוך ההבטחה האדירה לשגשוג ותקווה, נותר, בסופו של דבר, מצב שאף אחד לא באמת רצה לפתור. זרקו הרבה מילים וסיסמאות לאוויר, אבל העדיפו הרבה יותר לדאוג לאינטרסים הקטנים, לשמר את הסכסוך על אש קטנה, "לקנות שקט" במקום לפתור בעיות. מדינה שהבטיחה שלום והביאה אסון. ויתרתי רק שמה את הקלפים על השולחן. את המסקנות תסיקו בעצמכם.

"כולנו הפסדנו" כנראה לא יהפוך להמנון, וכנראה שויתרתי לא יפתחו הופעה בפארק כמו נועה קירל, ובכל זאת – בשיר הקטן הזה הם מציגים קול שכמעט ולא נשמע במוזיקה העברית המתחדשת. קול של דור שלם שחלם פעם על "שלום היא מילה שימושית" ומיכל ינאי בפירמידות במצרים, והיום עייף, חבוט, ציני ורק מבקש משאלה פשוטה יותר – תנו פאקינג לחיות כמו בני אדם במקום הזה. או במילות השיר, "אני צורח אבל הם לא שומעים, הזמן עובר ויש יותר נפגעים, פצצות דמעות וגאווה מדומה. חסר אונים ומתגרד בשינה, כולנו הפסדנו".