החיים על פי לארי דיוויד: 12 רגעים בלתי נשכחים של גאון קומי

בגיל 78, לארי דייויד לא עוצר. אחד הקומיקאים והכותבים הכי כשרוניים שהעולם ידע, כבר עשה הכל: הוא כתב את הסיטקום הגדול בכל הזמנים – "סיינפלד" כמובן – הוא כתב ל"סטרדיי נייט לייב" האגדית, הוא שיחק בסרטים ובסדרות ובעיקר הוא כיכב בתפקיד עצמו בסדרה האגדית "תרגיע" (הידועה גם כ"Curb Your Enthusiasm"), שפירקה אותנו 12 עונות וירדה מהאוויר של HBO סופית לפני שנתיים. לארי לא מסתפק ברזומה היפהפה הזה, ויוצא לאור עם סדרה חדשה – "Life, Larry And The Pursuit Of Unhappiness", בהפקת ברק ומישל אובמה, שבה מוקד הצחוקים הוא ההיסטוריה של ארה"ב שתחגוג בשבוע הבא 250 להיווסדה. זמן טוב להצדיע לאיש, לאגדה ולפריטי, פריטי, פריטי גוד.

>> הקרב על ה-4 ביולי: לארי דיוויד ואובמה מלמדים את טראמפ שיעור
>> מה חדש בדיסני+: 8 סדרות, סרטים וכרישים שבטח תרצו לראות ביולי

הסטנד אפ

לפני שהוא כותב, שחקן ו/או גאון – דיוויד הוא בסופו של דבר קומיקאי. אחד שכמו ג'רי סיינפלד בא מבמות הסטנד אפ. דיוויד עשה את העבודה הזאת במשך שנים ארוכות והיה ידוע כ"קומיקאי של קומיקאים", בעיקר כי הוא עשה את הדבר שלו. כשדייויד הופיע, הוא לא היסס להתעמת עם הקהל, לעתים אפילו לעזוב מופעים באמצע. אבל בסופו של דבר, את התובנות מעטים יידעו לזקק כמוהו. מי שראה אותו במועדוני הסטנד אפ כאיש צעיר, עוד יצחק מהתובנות הללו שנים ארוכות אחר כך על המסך. אה, ואל תפספסו את הקטע על היטלר וקוסמים.

 

ההתערבות

אין דרך לקיים רשימה כזו בלי לדבר על "סיינפלד". מי שנחשבת לסדרה הקומית הכי גדולה בכל הזמנים (סליחה, "חברים") מגיעה ברגע הזה לשיא שלה, ולמה שנחשב לפרק הכי מהפכני ויוצא דופן שלה. מה שהתחיל מרעיון שדיוויד, שכתב את הפרק, זרק לחברו הטוב, ג'רי סיינפלד וחשב שלעולם לא יתקבל, הפך לפרק ששם על השולחן נושא שכמעט אף אחד לא מדבר עליו בקול רם: אוננות. ועוד בפריים טיים. אז נכון, הצנזורים של NBC הסירו את המילה המפורשת מהתסריט – אבל זה רק הפך את הפרק לטוב יותר. "The Contest", הפרק ה-11 בעונה הרביעית, הוא פרק מכונן בהיסטוריה הסיינפלדית – דווקא בגלל שהוא לא פחד לאתגר את הגבולות. וזה משהו שדיוויד עוד יעשה פעמים רבות בחייו – וגם ברשימה הזאת. פרק מופתי, שתמיד כיף לחזור אליו, מעשה ידיו של האיש הכי אמיץ בסביבה.

 

ההפך

כל חובב "סיינפלד" מתחיל יודע שדמותו של דיוויד השתקפה בזו של ג'ורג' קוסטנזה. הדמות שגילם ג'ייסון אלכסנדר אמנם לא היתה גבוהה כמו לארי, אבל כן שיקפה את הדמות שרצה להראות לעולם – הלוזר הנצחי, השקרן, שיודע היטב לעמוד על שלו. בפרק הזה נוסחה הלוזריות הקוסטנזאית בצורה מושלמת: הרגע שבו ג'ורג', כלומר לארי, בוחר לעשות את ההפך מכל מה שהאמין בו – וזה עובד בצורה פנומנלית. הכל מצליח לו ודברים מתחברים והוא אפילו מקבל ג'וב בניו יורק יאנקיז – עד שזה נכשל. ובינתיים, קיבלנו פרק פילוסופי מרהיב ששווה תמיד לחזור אליו והוא תמיד חודר אליך לנפש, הרבה יותר ממה שהוא מצליח להצחיק. מי מאיתנו, הפחות מוצלחים, לא הסתכל על עצמו וחשב: שום דבר לא עובד לי עם טונה און טוסט.

 

המפיקים

עוברים מ"סיינפלד" לתחנה הבאה המשמעותית – "תרגיע". הרגע שבו לארי דיוויד יוצא מחדר הכותבים אל קדמת הבמה. "תרגיע" הייתה הרבה פחות גלובלית והרבה יותר אישית. היא סיפרה את הסיפור של לארי דיוויד בעצמו, וגם של ההומור שהוא גדל עליו. אחת ההשפעות המובהקות היתה מל ברוקס – שעומד בליבה של העונה הרביעית, זו שבתחילתה ברוקס מלהק לשני התפקידים הראשיים במחזמר המצליח שלו, "המפיקים", את לארי דייויד ואת בן סטילר (בתפקיד שאחר כך מתגלגל לדייויד שווימר). העונה עוברת דרך כל התלאות המצחיקות שעוברת הפקת המחזמר, עד הפרק האחרון שבו אנחנו רואים את ההצגה עצמה, וגם את האהבה הגדולה של דיוויד לתיאטרון ואת ההומור היהודי שעבר ידיים – אבל נשאר אותו דבר. וכן, גם "המפיקים" של דיוויד הסתיימה בכישלון. כמובן.

 

העוף הפלסטיני

כן, זה גם כי אנחנו ישראלים – אבל עוד יותר מזה, כי זה נחשב לפרק הטוב ביותר של "תרגיע" לדעת רבים. הנה לכם היהדות של דיוויד, מוגשת באופן הכי פשוט, בסיפור מרהיב שבו לארי היהודי מתאהב בפלסטינית (שארה) ברומן הכי אסור שיש, שנגמר בצורה הכי מצחיקה שיש. בדרך, לארי גם הופך ל"מחסל החברתי" והורס לעצמו את משחק הגולף היוקרתי. בקיצור, חגיגה של קומדיה – שעשויה מהחומרים שכל ישראלי מכיר קרוב מדי ללב. לפחות ב"תרגיע" אפשר קצת לצחוק מזה.

 

לארי האורח

בסופו של דבר, אחרי שסיים לכתוב או לשחק, לארי הוא פשוט איש מצחיק באופן טבעי ואורח לייט נייט מושלם. כמובן שבתכניות לייט נייט הדברים הם לא מאה אחוז טבעיים, ומוסיפים להתרחשות קצת משחק ותחקיר, אבל עדיין, מה שמנצח את הכל זו הקומדיה הפשוטה והיכולת של דיוויד להצחיק מהרגע להרגע. כמו המונולוג הנהדר הזה שדיוויד עושה מול קונאן אובריאן (שגם הוא שווה רשימה אחת או 17), ומספר מדוע אף פעם לא הלך לו עם בנות. עם קצת עזרה מקוואזימודו.

 

להתחיל עם מישהי בשואה

עוד תחנה שאי אפשר להתעלם ממנה בהיסטוריה של דייויד היא "סטרדיי נייט לייב", תכנית הסאטירה הגדולה מכולן של NBC. דייויד החל שם ככותב, אבל ברבות השנים חזר אליה גם לאחר שהתפרסם, כולל ברגע שחולל סערה. זה קרה בנובמבר 2017 כשסערת "מי טו" עוד באוויר, ודייויד במונולוג רזה יחסית, לא מאוד ארוך, צחק על מעורבותם של יהודים בפרשיות השונות וגם שלף את הטאבו הגדול מכולם – האם הוא היה מתחיל עם בחורות בשואה? כן, בקהל חלק צחקו וחלק היו קצת נבוכים, אבל זה מה שדייויד תמיד ידע לעשות. לאתגר את הגבולות. לעצבן את המתחסדים. ופשוט להיות הוא.

 

החיקוי של ברני סנדרס

והרי לכם, סגירת המעגל המושלמת: לארי דייויד, שהחל ב"SNL" ככותב – חוזר אליה ככוכב. זה קרה סביב מערכת הבחירות של 2016 בארה"ב (שזכורה לנו בתור… טוב, הדחקנו), שבו המפלגה הדמוקרטית עמדה לבחירה בין שני מועמדים עיקריים – הילרי קלינטון (שגולמה בתכנית על ידי קייט מקינון ההורסת) ואחד ברני סנדרס. סנדרס הקשיש סחף את אמריקה בהתלהבות, אבל הוא בסופו של דבר היה יהודי מבוגר מברוקלין. נחשו למי זה התאים כמו כפפה? ללארי דיוויד, שנשלף מההיסטוריה לחיקוי המושלם הזה. האמת שדיוויד לא היה צריך להתאמץ או להתאפר, הוא פשוט היה דיוויד וזה הספיק לחיקוי מרשים (אולי הרגע הכי חיובי שנזכור מהחרא הזה), וגם לטייק אוף משעשע במיוחד על "תרגיע", גרסת סנדרס. פלא שאחר כך גילו שהם קרובי משפחה?

 

לארי דייויד וג'ניפר לורנס

רגע קטן מאוד, ביחס לרגעים הגדולים והאייקונים שהיו כאן – אבל כזה שמספר את הסיפור כולו. הכל התחיל מווידוי של השחקנית ג'ניפר לורנס שיש לה קראש על דייויד, ולארי ענה בצורה הכי טיפוסית שאפשר לדמיין. כלומר, קורעת מצחוק. כן, החיבור הזה היה די מבאס את כולנו – אבל מצד שני, האם יש שניים שמגיעים יותר האחד לשני?

 

הפרסומת לקריפטו

רגע של וידוי: אני שונא קריפטו. אני שונא את העיסוק בקריפטו, אני שונא את האנשים שלא מפסיקים לדבר על קריפטו, אני שונא את הכסף המזויף הזה שבדרכו הורס את העולם. וכנראה שכל בן אדם אחר שהיה בוחר לעשות פרסומת למטבעות קריפטו היה חוטף ממני וואחד הייט. אבל מה לעשות שלארי דייויד בחר לעשות את זה בסופרבול של 2022? ומה לעשות שהוא עשה את זה – כהרגלו – בצורה מושלמת? 

 

הארוחה שלי עם אדולף

לדמות של דייויד ב"תרגיע" יש כמה תכונות מגדירות, והמשונה שבהם היא אומץ. בעיקר אומץ ציבורי: להגיד ולעשות את הדברים שכל האחרים מפחדים לעשות. וזה קרה לו גם בחיים האמיתיים. זה קרה כשחברו הטוב (לפחות בעבר), ביל מאהר, התארח בבית הלבן אצל הנשיא המכהן דונלד טראמפ – וסיפר אחר כך כמה האיש הנקלה שיושב בבית הלבן הוא בעצם "אחלה באחד על אחד". דיוויד לא אהב את האירוע וכתב עליו מאמר סאטירי מושלם ב"ניו יורק טיימס" – שבו תיאר את המפגש האישי שלו עם אחד, אדולף היטלר, שגם הוא מתברר פשוט אחלה באחד על אחד. מאהר, כהרגלו, לא הבין את הבדיחה ונורא נפגע (הוא אחלה בלצחוק על אחרים ופחות בלצחוק על עצמו) אבל דיוויד רשם לעצמו עוד הישג – הפעם בטור עיתונאי שהרעיש את אמריקה.

האימה שבקשר החברתי

כי בסוף? זה קטע הלארי דיוויד האהוב עליי מכולם. לא בדיחה מ"סיינפלד", לא פרק של "תרגיע", לא קטע סטנד אפ מרהיב. סתם תשובה לשאלה, שממחישה את הדמות שלו בעולם. רגע שבו הוא מדבר בכנות על כמה קשה זה להיות יצור חברתי. כמה פעמים המבוכה הטבעית שלך עומדת במבחנים בלתי אפשריים מול בני אדם, וכמה לפעמים כל מה שבא לך זה להיות לבד. הקומדיה של לארי דייויד לאורך כל השנים – היא קומדיה של אינדיווידואלים. של אנשים שיש להם את הדרך שלהם, שלא נכנעים לנורמות ודבקים בה, גם אם כל העולם לא מבין. בין אם זה רומן עם פלסטינית, בדיחה על השואה, טקסט שמשווה בין טראמפ להיטלר או פרסומת לקריפטו. כמאמר השיר, לארי דייויד הוא השפוי היחיד – בעולם של מטומטמים.
וכולנו היינו מתים להיות כמוהו.