הקרב על ה-4 ביולי: לארי דיוויד ואובמה מלמדים את טראמפ שיעור

קיץ 2026 הוא קיץ היסטורי בארה"ב. ניו יורק סיטי מתאוששת מהזכייה המרגשת של הניקס, האומה כולה נצבעת בצבעי המונדיאל וממש עוד מעט תציין אמריקה יום עצמאות היסטורי. ה-4 ביולי מתקרב, והשנה בתאריך הסמלי היא תחגוג יום הולדת עגול – 250 שנה להיווסדה. הנשיא דונלד טראמפ יעשה הכל כדי לנכס את היום החגיגי הזה, אבל אמריקה היא לא רק שלו וגם צדדים אחרים בהווייה האמריקאית מנסים, בדרכם, לשמוח ביום הזה ולקדש את מה שבכל זאת, נשאר חיובי באמריקה של 2026. וזה מה שלארי דייויד עושה עכשיו.

>> מאה שנים של מענטשיות: מצעד הסרטים הכי טובים של מל ברוקס
>> יפה כמו חלום שבור: מצעד 10 הרגעים הכי יפים של "הדוב"

אחרי שייצר שתיים מהסדרות הקומיות הגדולות בכל הזמנים – "סיינפלד" ו"תרגיע" כמובן – דייויד בן ה-78 מתפנה לפרויקט חדש ושאפתני: HBO שוב נותנת לו את הבמה והפעם עם "Life, Larry And The Pursuit Of Unhappiness" (שבוודאי יתורגם בעברית ל"לארי דייויד מגלה את אמריקה"), סדרת מערכונים חדשה בת שבעה פרקים שצוחקת, בדרך הלארי-דיווידית האופיינית, על ההיסטוריה של ארצות הברית  מהכרזת העצמאות, דרך מלחמות העולם ועד רוזה פארקס. היא עלתה השבוע וזמינה לצפייה ב-HBO Max.

עוד ניכנס לדבר עצמו, אבל קודם כל ברור כשמש שיש כאן גם הקשר פוליטי: הסדרה היא תוצר הפקתי של שני נמסיסים גדולים של טראמפ – לארי דייויד, שתקף אותו בהזדמנויות רבות (כולל מאמר מפורסם שבו השווה את טראמפ להיטלר); ומי שהפיקו את הסדרה, ברק ומישל אובמה. הנשיא לשעבר אפילו פותח את הסדרה במונולוג אופייני שבו הוא מדבר על הבשורה שאמריקה הביאה לעולם. יש כאן הצהרה ברורה – יום העצמאות האמריקאי לא שייך רק לנשיא המופרע שבשלטון. הוא אירוע כלל אמריקאי וכולל גם את מי שמתנגד לטראמפ בתוקף.

אבל מעבר לפוליטיקה יש כאן את דייויד עצמו (שכתב את הסדרה יחד עם ג'ף שייפר,שותפו גם ב"סיינפלד" וב"תרגיע"), וההומור בסדרה הוא ההומור שלו עוד מימי "סיינפלד" – כזה שמתמקד בתובנות הקטנות (שלא לומר קטנוניות) של החיים, ומנסה לחבר אותם כאן לרגעים הגדולים של אמריקה; כמו בסצנה הראשונה, שבה מייסדי האומה מתיישבים לכתוב חוקה, והוא מכניס את החוקים שלו על איך אסור לחלוק מטרייה או לתקוע ביסים בקינוח שלא שלך. 

אין כאן סאטירה פוליטית בועטת, אם ציפיתם לאמירה אקטואלית נוקבת. יש כאן את הקומדיה האנושית של דיוויד, בעטיפה קצת יותר פומפוזית והיסטורית. אולי בהשפעת אובמה, יש כאן המון כבוד לסיפורים ההיסטוריים ולגיבורים שבנו את אמריקה, אבל היא כן מצליחה להפוך אותם למצחיקים מאוד. קצת כמו שמל ברוקס, אחת ההשפעות הגדולות על דיוויד, ידע לעשות ביצירות שלו – להשתמש בהיסטוריה לא כדי לצחוק עליה, אלא כדי לצחוק עלינו, בני האדם שהיו חלק מהאירוע הזה.

לארי דיוויד מעולם לא עסק בחומרים היסטוריים בעבר. "סיינפלד" ואחריה "תרגיע" עסקו בכאן ובעכשיו, באנשים שיש להם קודם כל הווה, ועולם פנימי וקריירות ומערכות יחסים – וכל השאר נמצא ברקע. לא הייתה שם פוליטיקה (כמעט) ולא ממש נגעו בחומרים מעוררי מחלוקת (כמעט). ההיסטוריה והקונטקסט הרחב נשארו מחוץ לתסריט. אבל היה אירוע אחד, שלפחות לפי ההשערה שלי, היטה את הכף מ"תכניות על כלום" ל"תכניות על משהו".

האירוע הזה הוא הערת שוליים בקריירה המפוארת של דיוויד, פרסומת לקריפטו אליה לוהק בסופרבול של שנת 2022, ועוררה מחלוקת גדולה. אבל לצד התשלום הגבוה שקיבל עליה (לבריאות), היא גם היוותה שינוי מסוים ביצירה של לארי. היא החלה לגעת בהיסטוריה. הנראטיב היה שדיוויד מגלם שלל דמויות היסטוריות עולמיות, שנתקלת בהמצאות חדשות ודוחות אותן בציניות אופיינית, מהגלגל דרך הקפה ועד הרעיון לשלוח אדם לירח. הפאנץ' היה "אל תהיו כמו לארי", תהיו מוכנים לקבל שינויים. באופן אבסורדי, דווקא הפרסומת הקטנה הזו הציתה כנראה את העניין שלו בעיסוק באירועים הגדולים שמתקיימים בתודעה של כולנו.

במובן הזה, השילוב בין ההומור הקלאסי שלו לבין העיסוק בנושאים הגדולים – מאוד מזכיר את "היהודים באים", ששודרה בתאגיד במשך שש עונות. המבנה דומה מאוד; שורה של מערכונים קצרים ללא רצף עלילתי ברור (אם כי המערכונים בגרסת דייויד מעט יותר ארוכים), קריינות שמנחה אותנו במעבר מקטע לקטע (במקרה של "היהודים" זה היה בני בשן, במקרה של הסדרה נבחר השחקן המוערך סמואל אל ג'קסון), ובעיקר היכולת להכניס לפרות הקדושות של אמריקה – מהצילום המפורסם של הנשיקה אחרי הניצחון במלחמת העולם השנייה, דרך רוזה פארקס על כל המשמעויות שלה ועוד ועוד.

לא ברור אם דיוויד באמת לקח השראה מהמודל הישראלי, אבל בכל מקרה זה עובד בדיוק באותה הצורה – זה מלמד, זה מעורר עניין וזה מאוד מאוד מצחיק מהבטן. זה לוקח את החומרים שמרכיבים את ההיסטוריה – שבדרך כלל נראים לנו מאובנים או קדושים מדי – ומוריד אותם לקרקע. אולי גם רומז שמאחורי כל האירועים הגרנדיוזיים מסתתרים בסוף בני אדם – ובני אדם, כפי שמשתקף מהיצירה של דייויד לאורך השנים, הם מאוד לא נשגבים ובעיקר חושבים על עצמם.

חוץ מדיוויד עצמו, שמדהים ביכולות המשחק הקומי שלו, הוא מצליח לאחד סביבו את החבורה מ"תרגיע" – סוזי אסמן, ג'ף גארלין וג'יי בי סמוב שהיו גיבורי המשנה בסדרה מופיעים גם כאן בתפקידים קטנים, לצד לא מעט קומיקאים אחרים שקופצים לביקור כמו לין מנואל מירנדה, ביל היידר, ג'ון האם, שרה סילברמן וגם החבר הקרוב ג'רי סיינפלד. זה הכי אמריקאי שיש, עמוס בכוכבים ובשמות גדולים שדיוויד הצליח לגייס כדי להפוך את הסדרה לחגיגה של הדברים שעדיין הופכים את אמריקה למקום האדיר שהיא.

ובעיקר, בפרספקטיבה של דיוויד, זו היכולת להסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת. ההומור האמריקאי הוא אחד הדברים החשובים שהמדינה הזו הביאה לעולם, והוא נמצא בסדרה הזו על כל גווניו. בזמן שמדינות אחרות שוקעות לתוך לאומנות וקידוש העבר – בארה"ב סדרה כזו יכולה פשוט לקרות בלי שתעורר רעש גדול מדי. כי זה מה שארצות הברית עושה כל שנותיה – צוחקת על הגיבורים שלה, צוחקת על עצמה ולא מפחדת לגעת בפרות קדושות. זה אחד הדברים שהפך אותה לאימפריה, יותר מכל שיט-שואו שטראמפ ינסה להציג.

כמו הרבה דברים שדיוויד עשה בקריירה, ייתכן וגם כאן יבואו המתחסדים ויזעקו מרה על הנגיעה בקודשי הקודשים של ההיסטוריה האמריקאית. המסר האמיתי של הסדרה הוא שלא רק שזה לגמרי בסדר, זה מבורך. קצת כמו שההפגנות האידיוטיות נגד "היהודים באים" לא רק נבעו מבורות, אלא גם החטיאו את המטרה: זה מה שאנחנו, כבני אדם ובוודאי כיהודים, עושים. זה מה שמל ברוקס עשה נפלא, זה מה ש"זוהי סדום" ו"ארץ נהדרת" עשו, זה מה שנעשה ב"יהודים באים" וגם בסדרה החדשה של דייויד – אנחנו כל הזמן מסתכלים אחורה ולפעמים גם צוחקים על זה. חברה שלא יודעת לצחוק על עצמה, סופה להתנוון ולמות. הומור הוא סם החיים של כל אדם, אבל גם של אומות ומדינות לאורך ההיסטוריה. ולדעת להסתכל על העבר, בחיוך לעגני אבל גם עם המון אהבה, זה הדבר הכי פטריוטי שאפשר לעשות.
"Life, Larry And The Pursuit Of Unhappiness", עונה אחת 7 פרקים // עכשיו ב-HBOMax