אם יהודים אז צוחקים: מצעד הסרטים הכי טובים של מל ברוקס

כשמל ברוקס קיבל את ההזדמנות להטביע את ידיו בשדרת הכוכבים של הוליווד, הוא כבר היה בן 88. כן, זה ממש מאוחר מדי, אבל בכל זאת, מדובר בכבוד לא מבוטל. ברוקס הקשיש הגיע לטקס נרגש, לחץ את ידיו לתוך המלט המתקשה, וחייך. לא רק כי הוא הוא קיבל כוכב, אלא כי הוא עשה בדיחה – הוא הגיע לטקס עם תוסף פלסטי שהוצמד לזרת, מה שהלכה למעשה יצר אצבע נוספת בבטון. "יהיו הרבה תיירים בעתיד שאולי ישימו לב שהיו לי 6 אצבעות ביד שמאל", הוא אמר בטקס, לא מפספס אפילו את ההזדמנות החגיגית ביותר כדי לעשות בדיחה מטופשת להחריד. איך אנחנו אוהבים אותך, יא מענטש.

לאורך שנותיו הרבות כבימאי, כותב, שחקן ויוצר קומי, ברוקס הפך לאחת מהדמויות הכי משפיעות על הקומדיה המודרנית. תחשבו חמישים שנה אחורה, ואין קומיקאי שלא גדל עליו ועל תערובת ההומור המבריק-דבילי שלו, שמצליח לקחת ז'אנרים קולנועיים, ולמצוא בהם כל מה שמצחיק, ואז להגביר את זה עם עוד כמה בדיחות גאוניות. הוא האבטיפוס של ז'אנר הפארודיה המודרני, ולמרות שקטלוג סרטיו כבימאי קצר, הוא השאיר המון קלאסיקות קומיות שממשיכות לגלגל מצחוק גם כיום. לרגל עלייתה של הסדרה "ההיסטוריה המטורפת של העולם: חלק 2" לדיסני+ – סדרה שממשיכה את סרטו מ-1981, סוג של הומאז משותף לעצמו עם ניק קרול – החלטנו לדרג את סרטיו של הגאון הקומי והדביל הכיפי מל ברוקס.

1. שיגעון בחלל (1987)

אולי זה עדות לאימפקט ארוך השנים של ספייסבולז, אולי זה יותר מאפיין של שכבת גיל, אבל במהלך העבודה על הרשימה הזו גילינו שלא מעט מכתבינו מחזיקים בערך סנטימנטלי אישי מאוד לסרט הפארודיה על "מלחמת הכוכבים", גם אם הם לא מתעניינים בשיט בגלקסיות רחוקות וצ'ובאקה. וזה בעיקר מעיד על כמה הפארודיה המדויקת הזו היא בית ספר לקומדיה. לא, באמת – משתמשים בה באוניברסיטאות כדי ללמוד פחות או יותר את כל כלי הבסיס של הקומדיה. מעבר לערך האקדמאי, "שיגעון בחלל" הוא גרסתו של מל ברוקס לקצב הבדיחות המסחרר שהביא איתו הדור החדש (דאז) של הפארודיה (דוגמת "טיסה נעימה"), והוא עושה את זה יותר טוב מכולם. כמות הבדיחות הקלאסיות שנשלפו מהסרט הזה בלתי נתפסת, ריק מוראניאס בתפקיד "קסדה גדולה" הוא בלתי נשכח ובאמת שאין ולא תהיה בדיחה מדויקת על הוליווד יותר מאלמנט המרצ'נדייז שנוכח כאן. קלאסיקה מדויקת שגם 35 שנים אחרי שיצאה, נשארה קורעת מצחוק.

2. המפיקים (1967)

להעז לעשות קומדיית שואה – אוקיי, לא בדיוק קומדיית שואה אבל בהחלט קומדיה שצוחקת על היטלר ועל הנאצים – כבר ב-1967 זה משהו שדורש סט מיוחד של ביצים. אבל מל ברוקס בא לעולם הזה עם זוג אשכים מפלדה יצוקה: לא רק שבקושי 20 שנה אחרי חלוף מלחמת העולם השניה הוא כבר הקדיש סרט שלם להפקה האבסורדית של מה שאמור להיות המחזמר הגרוע ביותר בעולם, "Springtime For Hitler", אלא גם שזה היה הסרט הראשון שלו אי פעם (וכבר עליו הוא זכה באוסקר לתסריט הטוב ביותר). לאן ממשיכים מהישג כזה? לאחת מהקריירות הקולנועיות הגדולות ביותר בכל הזמנים, כמובן.

3. אוכפים לוהטים (1974)

כנראה שאי אפשר לדבר על קומדיה היום בלי דיונים מתישים על "תרבות הביטול" ו"פוליטיקלי קורקט", ולא פעם הויכוחים האלה מגיעים לשורה "אי אפשר לעשות סרט כמו אוכפים לוהטים היום!". ובכן, אולי פשוט צריך להיות מוכשרים כמו ברוקס ושותפיו ליצירת פארודיית המערבונים הזאת, שהיא בו זמנית גם סאטירה גאונית על יחסי גזע באמריקה וגם פשוט זהב קומי. החל מהתסריט המצויין (שנכתב בחלקו על ידי הקומיקאי האגדי ריצ'רד פריור), דרך סטים המרשימים, ועד לתצוגות המשחק של קליבון ליטל, ג'ין ווילדר, מדלין קאהן והארווי קורמן בתור הנבל המגוחך הדלי לאמר. איך אנחנו אוהבים סרטים עם מסר מורכב ופורץ דרך לתקופה יחד עם הומור דבילי על אינדיאנים דוברי יידיש. 

4. פרנקנשטיין הצעיר (1974)

ג'ין ווילדר היה שותף יצירתי נהדר למל ברוקס. שחקן בעל יכולות קומיות נדירות, אשר ברוקס גם נתן לו את רוב הקרדיט על כתיבת התסריט של "פרנקנשטיין הצעיר", הפרודיה של ברוקס על… ובכן, "פרנקנשטיין". ווילדר מגלם את הנכד של המדען המפורסם, שהולך בעקבותיו ומנסה לשחק את אלוהים, ולהחיות את המתים. צוות השחקנים הנהדר שעוזר לו בזה כולל את מורטי פלדמן, טרי גאר, מדלין קאהן ופיטר בויל – האבא מ"כולם אוהבים את ריימונד", בתפקיד המפלצת. מדובר בקלאסיקה קומית אמתית, חובת צפייה שמלא ברגעים בלתי נשכחים, החל מבדיחת ה-"Walk this way" (שגם היתה השראה לשיר של ארוסמית' בעל אותו שם), ועד לסצנה האייקונית בה פרנקנשטיין והיצירה שלו רוקדים יחד לצלילי השיר "Puttin' on the Ritz" (סצנה שהובילה לויכוח ענק בין ברוקס לווילדר, כאשר ברוקס רצה לחתוך אותה). זו לא פארודיה האימה היחידה של ברוקס, אבל בהחלט המוצלחת מביניהם.

5. "ההיסטוריה המטורפת של העולם: חלק 1" (1981)

אחרי ההצלחה האדירה של סרטי הפארודיה הקודמים שלו, התהלך לו מל ברוקס בסטודיו של "פוקס המאה ה-20" ופועל במה צעק לו "היי מל, מה הדבר הגדול הבא שלך", וברוקס הנפיץ בתגובה שהוא מתכוון לעשות את הסרט הגדול בהיסטוריה ולקרוא לו "ההיסטוריה של העולם". פועל הבמה תהה איך אפשר להכניס את כל ההיסטוריה של העולם לסרט אחד, ומל ברוקס אמר ש"אתה צודק, אני אקרא לו 'ההיסטוריה של העולם: חלק 1'". כך, על פי ברוקס, נולד הרעיון לפארודיה על סרטים תקופתיים-היסטוריים. ברוקס משחק כאן חמישה תפקידים שונים, הופעות אורח אגדיות של ג'קי מייסון, קארל ריינר ואורסון וולס (שמקריין את הסרט כולו) מוסיפות את הטאץ', וההומור הברוקסי משתולל פה בפראות וולגרית בהרבה מסרטיו המוקדמים. עלילה של ממש אין, בדיחה כל עשר שניות יש, ובניגוד לסרטיו הקודמים של ברוקס המבקרים ממש שנאו אותו וגם בקופות הוא עבד קצת פחות טוב. בדיעבד ברור שהוא הקדים את זמנו, הקהל התקשה לקבל סרט שאינו מכיל סיפור אחד רציף, וללהיט קאלט אמיתי הוא הפך רק עם פרוץ מהפכת ה-VHS וספריות הוידאו. איזה אייטיז.

6. "מתח גבוה" (1977)

ל"מתח גבוה" היה כמעט את כל המרכיבים להיות אחד מסרטיו הטובים ביותר של מל ברוקס: מטרה פארודית מובהקת (סרטי אלפרד היצ'קוק), קאסט שחקנים נהדר (רובם מסרטים קודמים של ברוקס), וכמובן תסריט פרי עטו של ברוקס ושותפיו (שכוללים במקרה הזה גם את בארי לווינסון הצעיר). אז למה הוא במקום הנמוך הזה? ובכן, ברוקס הוא כמובן קומיקאי מדהים ואדם כריזמטי מאוד שגונב את ההצגה, לרוב בהופעות קטנות בסרטים שלו, אבל לתת לו את התפקיד הראשי כנראה לא היה רעיון כזה טוב. ועדיין, "מתח גבוה" מציג טוויסטים קומיים נפלאים על סצנות אייקוניות מסרטים כמו "פסיכו", "הציפורים" ו"ורטיגו", ואפילו היצ'קוק עצמו כל כך נהנה מהסרט, עד שהוא שלח לברוקס קופסה של יין צרפתי יקר לאות הערכה. 

7. רובין הוד: גברים בגטקעס (1993)

בקרב חובבי מל ברוקס, הפארודיה המאוחרת הזו בקריירה שלו לא נחשבת לאחת המוצלחות – אבל אין מה להגיד, אנחנו אוהבים אותה. הסרט מורכב מקאסט קומי עצום הכולל את קרי אלווס (ווסטלי מ"הנסיכה הקסומה"), הקומיקאי ריצ'ארד לואיס, דום דה-לואיז וגם הופעה ראשונה של אחד, דייב שאפל, ולועג לסרטי רובין הוד. זו, אגב, לא הפעם הראשונה שברוקס צוחק על נסיך הגנבים – קדמה לסרט הסדרה "כשדברים היו רקובים" מ-1975 – אבל הפעם הוא מחדד את זה לאפוס קומי עם כמה רגעים נפלאים, שיר שלא יצא לכם מהראש וסרט הרבה יותר מצחיק מכפי שנהוג לזכור.

8. "סרט אילם" (1976)

אחרי ההצלחה שלו עם הפארודיות הסאטיריות על המערבונים ("אוכפים לוהטים") ועל סרטי אימה ישנים ("פרנקנשטיין הצעיר"), המשיך ברוקס לחפש ז'אנרים לנעוץ בהם שיניים, והפתיע עם "Silent Movie" שהיה לא רק פארודיה סימפטית על סרטי הסלפסטיק של באסטר קיטון וצ'ארלי צ'פלין והדאחקות הוויזואליות של ימי הסרט האילם, אלא גם סאטירה חריפה למדי על הוליווד של שנות ה-70'. ברוקס כתב, ביים ומככב בסרט העוסק בבמאי מצליח אך אלכוהוליסט שירד מגדולותו ומנסה ליצור סרט אילם בסבנטיז. ברוקס מוקף כאן בחבריו הקרובים, דום דלואיז, סיד סיזר ומרטי פלדמן, וגרר אחריו גם קאסט ענק של כוכבי התקופה בהופעות אורח בתפקיד עצמם, כולל פול ניומן (!), ברט ריינולדס, ג'יימס קאן, לייזה מינלי, אן בנקרופט ומרסל מרסו (הפנטומימאי האגדי שאומר את המילה היחידה בסרט – "Non!" – וכשהוא נשאל מה אמר הכוכב הצרפתי, עונה ברוקס בכיתובית "לא יודע, אני לא מדבר צרפתית").

9. "החיים בזבל" (1991)

הסרט הזה בולט בפילמוגרפיה של מל ברוקס בתור אחד הסרטים היחידים שלו שהוא לא פרודיה ז'אנרית ("שיגעון בחלל", "אוכפים לוהטים" ועוד) או כזה שמבוסס על דמות מוכרת (דרקולה, רובין הוד) – אבל גם בתור הסרט היחיד שלו שפשוט לא מצחיק. וזה לא שהרעיון שלו רע במיוחד – מל ברוקס בתפקיד מיליונר זחוח שמנסה לשרוד 30 יום בתור הומלס בשביל לזכות בהתערבות, פרמיס שהיה יכול להיות קומדיית אייטיז סבירה. רק שהוא נעשה בתחילת הניינטיז, וכבר אז הרגיש כמו שאריות מחוממות של סרטים הרבה יותר מוצלחים.

10. "דרקולה: מת ואוהב את זה" (1995)

תאונת הרכבת המוזרה הזו היתה הלכה למעשה החולייה האחרונה בשרשרת סרטי הפארודיה של ברוקס, ובאמת שמדובר באירוע תמוהה: עם ניסיון של 46 שנים בכתיבת קומדיה, ברוקס בן ה-69 (חחח, נייס) גייס את אחד השחקנים הקומיים הכי גדולים של הניינטיז, לזלי נילסון אהובנו, כדי ללעוג לאחת הדמויות האייקוניות בתולדות הוליווד. על פניו, החזרה של ברוקס לז'אנר האימה היתה מרגשת. בפועל, מדובר בסרט כל כך מבולגן עד שלא לגמרי ברור מה בדיחה ומה סתם מוזר (אנחנו מדברים על סצינת העטלף). לא הכל גרוע, יש לא מעט בדיחות מוצלחות שמסתתרות בין הככאוס, וברוקס עצמו בתפקיד ואן הלסינג מספק כמה רגעים מעולים. אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי, ובהחלט מרגיש כמו טון סיום מוזר לקריירה מפוארת.

11. "12 הכיסאות" (1970)

הסרט השני של מל ברוקס נחשב לאכזבה גדולה אחרי הלהיט האדיר שהיה "המפיקים" – "12 הכיסאות" מבוסס על רומן סאטירי מברית המועצות של תחילת המאה ה-20, ספר חד ומצחיק עד כאב, דרך אגב, שבאמת מקטלג פחות או יותר את כל מה שהיה אבסורדי ומגוחך בקומוניזם. אבל העיבוד שלו להוליווד פשוט לא מעביר את הקסם של הרומן, וגם לא מוצא קסם חדש להתעסק בו. הצופים שלא קראו את הספר מקבלים בסרט פשוט רצף של תמונות מתוכו שמרגישות כמעט אקראיות, והסאטירה שלו עוברת כחסרת קונטקסט.