בסוף השבוע הקרוב מועדון ההופעות הקטן בלבונטין ישתלט על מוזיאון תל אביב לערב אחד כדי לציין 20 שנה של הופעות מוזיקה, ואנחנו כאן כדי להצהיר את אהבתנו למקום שהפך את החיספוס לאג'נדה, את המרתף לבית ואת העמוד למרכז העניינים
כבר שני עשורים, מי היה מאמין, שמרתף הופעות קטן ברחוב לבונטין מהווה בית לכל כך הרבה מוזיקאים. דורות שלמים של מוזיקאים חלפו בו, מעידן הדיסקים וההורדות ועד לימי ה-AI, שנהנו מחיבוק הדוב של המקום שקרוי על שם כתובתו בפשטות מאפיינת, עם הבר מלמעלה והרעש מלמטה. לקראת חגיגות ה-20 – שיתקיימו בין היתר בהשתלטות על מוזיאון תל אביב בפסטיבל לילה לא שקט במוזיאון, שיערך בסוף השבוע הקרוב (9.7) עם די.ג'יי גדול מברלין, אבנר גדסי מתארח, מחווה לאביב מארק ז"ל, שלומי שבןועוד הרבה מוזיקה– החלטנו לספר למה אנחנו כל כך אוהבים את המקום הקטן ואוהב התרבות הזה.
1. הרחוב
עוד לפני שפותחים את הדלת הכבדה של הכניסה ויורדים לעבר המוזיקה, הגעה ללבונטין 7 עוברת בלוקיישן הבלתי נשכח. כשהמועדון נפתח לפני 20 שנה, גינת החשמל היתה נחשבת למקום מסוכן בעיר, מלא בהומלסים ונרקומנים, בעוד שהיום הוא הפך לאזור בילוי לגיטימי מלא בהומלסים ונרקומנים. כך או כך, אחד הדברים היפים בעיר זה להגיע לפני ההופעה, לראות את התור המשתרך או ההאנג המתגבש מחוץ למועדון, ולהרגיש את ההתרחשות בעצמות. השכנים בטח לא מתים על זה, אבל אנחנו חייבים לאהוב את הסביבה.
2. הצפיפות
אולי המאפיין הכי בולט במועדון, מרגע שיש בו יותר מ-50 איש. בכל זאת, מדובר במרתף משודרג – כשהשדרוג הוא בעיקר הבמה והבר. אז דחוס, צפוף, חנוק, מעשנים בו ובהופעות מסוימות אפשר להריח את רוח הנעורים (זיעה חמוצה ודאודורנט אקס), אבל זה בדיוק הקסם שלו. זה הכי רוקנרול, או היפ הופ, או איזה מסיבת טראש שלא תהיה בו. זה אופי, מילה שלא מעט מועדוני הופעות ומועדונים בכלל קצת שכחו ממנה. וללבונטין 7 יש חתיכת אופי, בעיקר כי יופי אין בשפע. אבל זה בדיוק מה שהופך אותו למה שהוא.
3. הסלקשן (או היעדרו)
תראו, יש מועדונים שאמנים שואפים כל הקריירה להגיע למספיק קהל והצלחה כדי שיהיו מסוגלים להופיע בהם, ויש את הלבונטין 7, שמספיק שיש לכם קהל נאמן של 3 חתולים ועציץ ואתם מוכנים לשים את הקופה (הבאמת קטנה יחסית) על זה – יאללה, מוזמנים להופיע. זה יצר מצב שמצד אחד יש הרבה הופעות אזוטריות, קטנות ולעיתים גם חסרות קהל, ויש הופעות אגדיות, בלתי נשכחות ואף חשובות שעברו במקום. קריירות ענק הושקו במקום, להקות בית ספר ולהקות מחווה ובכל זאנר אפשרי ובאמת שגדולים כקטנים עברו בו. בכך הפך הלבונטין לבייבי של סצינות אינדי ואלטרנטיב שמצאו בו בבית, כמו גם דורות שלמים של היפ הופ פורץ דרך שגדלו במקום. וזה ראוי לפרס מפעל חיים למוזיקה מקומית בזכות זה.
4. חדר האמנים
הרבה חדרי אמנים יש ברחבי העיר, אבל אחד כמו זה של הלבונטין 7 אין ולא יהיה. חדר האמנים הזה, שמרגיש כמו מחסן שהוסב באמצעות יותר מדי סטיקרים, מחייב את האמנים לעבור דרך כל המועדון בדרך החוצה או לשירותים, ובכך שובר את אשליית ההפרדה בין אמן לקהל. אין חווייה מצניעה שכזו. האשנב הקטנטן שפונה לבמה הוא טאץ' מקסים, ושמענו שלאחרונה בחדר החנוק הזה הותקן מאוורר תקרה, אז מזל טוב ומעניין מי יהיה האמן שישבור אותו.
5. הפסנתר
היו ימים בהם חשבנו שהפסנתר הענק שתקוע משמאל לבמה הוא סתם תפאורה נאה, מקום עבור ילדים פאניסטים לקפוץ ממנו, אבל הפלא ופלא, הוא מנגן! בפסטיבלים כמו "פסנתר על הרצפה" הוא גם הופך למרכז העניינים – ליטרלי, הוא עובר למרכז החלל – ומכניס נופך רומנטי במועדון. גם הופעות היפ הופ כמו "שאיי פסנתר וכינור" של שאיי אנטי, הפסנתר מקבל הקשר מחודש ומודרני יותר. איזה כיף לראוות אותו עדיין מכוון.
6. המדרגות האחוריות
הנשק הסודי של המועדון, למי שלא יודע, הוא גרם המדרגות שנמתח מהצד ההפוך לכניסה. חוצים את עמדת הסאונד, חולפים על פני הזקנים על הספה ומי שהתיישב בבסיס המדרגות, פותחים את הדלת השחורה שאנחנו לא באמת בטוחים אם מותר לפתוח ועולים ישר למעמקי הבר שלמעלה. חוסר זמן בפקקים ביציאה, מושלם לפעולת "ויברח" מהירה ותחושה שיש לכם יציאת חירום סודית.
7. העמוד
נו מה, חשבתם שהוא לא יככב פה? הכוכב האמיתי של המועדון, פיסת הבטון שראתה יותר הופעות אינדי מכל הסאונדמנים בעיר, הטיפוס הכי מסתיר בכל העיר. אייקון עירוני כל כך חשוב עד שהונצח בדמות צעצוע, ובחירה אנטי-עיצובית (זה עמוד תומך, הוא חייב להיות שם כדי שלא יקרוס עלינו הבר) שהפכה לסמל של מועדון שלא סופר אף אחד, אפילו לא את עצמו. העמוד ימשיך להסתיר, ואנחנו נמשיך לבוא ולאהוב כל רגע. בדיוק כמו שהוא, עם כל הצלקות והקשיים. המקום הכי בועט בעיר, גם אם לא תמיד בכוונה. הלבונטין 7, עם העמוד.