המסע שהראפר אברהם לגסה עבר בדרך לאלבומו השני "קונו" עבר דרך חקר עצמי לטראומות והשדים שלו, לימוד של השפה היפנית, תוף טייוואני מסורתי, זכרונות מאנגה ומשחק עם האחיינים שלו. רגע לפני שיעלה על הבמה שוב (25.12, המרץ 2) הוא כותב טור מיוחד על הדרך יוצאת הדופן שעבר בדרך ליצירה שוברת מוסכמות
בשש השנים האחרונות נכנסתי לתהליך עמוק עם עצמי, תהליך של חקר אינסופי לטראומות והשדים שהיו מנהלים אותי. וחוץ מהרמה ענקית של דפים שמלאים בצורות, סימנים וכתיבה,ניגשתי לצלילה הזאת בדרך של יצירה, כדי לאפשר לעצמי לגעת בכאב ובטראומה שגרמו לי לחיות בתוך לופ. כך נוצרה לה עלילת סיפור אנימה שלמה, על הילד בבטן שנקרא ״קונו״ (ביפנית: "זה").המסע הזה דחף אותי, ואיפשר לי לעשות את הצעד ולקחת עזרה מקצועית כדי להבין את הרצון של הנשמה יותר טוב.כל זה קרה כבר אחרי שיצרתי אלבום שני, שלם ומלא בציוריות ורבדים – שכרגע הונח בצד. ונלקחה ההחלטה להתחיל לעבוד על אלבום אחר שיצא כאלבומי השני, כי משהו בו עוד לא היה סגור עד הסוף.
אז ביחד עם החברים שלי למסע, המפיקים והיוצרים יפתח נאור ודוד מעיין שהולכים איתי לא מעט זמן, נכנסנו להתחיל לעבוד על האלבום שנקרא כיום "קונו". באותה התקופה כל העולם הפך אפוקליפטי, כולם הסתובבו עם מסיכות ונכנסו לסגר בבתים. זה הכי שלי, אבל כל דבר גדול שקרה בחוץ הרגיש לי כאילו הנשמה שלי מנסה לסמן לי משהו. לפתוח בי משהו שרוצה לצאת כבר הרבה זמן. ובתוך ביתי, משום מה תמיד הרגיש לי שלעבוד על הרצפה של החדר עם דפים מפוזרים עליה של כל התוכניות והסרטוטים הרבה יותר נוח לי, וחוץ מהרצון להבין וכמו לפתור איזו חידה בנשמה שלי, אני בעיקר עם המשפחה והאחיינים שלי כל היום.
אני ממש אוהב ומתחבר לילדים. מרגיש לי שזה מחיה אותי כל פעם מחדש כשאני לידם, ונותן לי באופן טבעי להיות הילד המודחק שחי בי. אני מודה על זה שהם גרים לידי, וזו אחת הסיבות שנשארתי קרוב. חוץ מזה, יש לי חיבור מאוד גדול לאחותי הקטנה ואיזה רצון להיות שם בשבילה. גם ליולאחיינים שלי יש חיבור מיוחד – אני הרבה פעמים מרגיש שהבכור מבניהם מזכיר לי אותי, והכי מרגש זה שהוא אוהב אנימה, ואנחנו עושים שיחות התעדכנות על מה ראה ומה הוא חושב על זה. זה דור מהיר, והוא בטח עקף אותי בכמות דברים שכבר צפה בהם.
בתקופת הסגר והמסיכות על הפנים, היה לי ולהם משחק באווירת אסקייפ-רום נינג׳ות – אני ואחותי הפכנו כל פינה בבית עם אווירה וסאונדים ומשימות, והם היו מגלים על עצמם דברים דרך זה, כי המשימה שמתחת היא להתפתח בדרך, ולגלות עבודה משותפת. לפחות זה היה הרצון שלנו. גם בימי המלחמה, כששוב היינו סגורים בבית והאווירה בחוץ היתה מאוד אפוקליפטית, שיחקתי עם האחיינים שלי, ויצרנו סרט מתח-מסתורין של רבע שעה שמדבר על הפחדים שלהם, ועל תעלומה משותפת שגרמה להם להתגבר עליהם.כל צעד כזה עזר לי לדייק את עצמי, להבין את הרצון שלי בכלל ביצירה, ובמה שאני מביא לעולם.
ובחזרה אחורה לתחילת התקופה – החקרהנפשי הזה שהייתי בו שלח אותי להיכנס עם כסף שאין לי לשנתיים במסגרת פרטית של הכשרת מטפלים לטיפול רגשי, עם רצון גדול להבין ולדייק את עצמי ואת מה שעובר עליי. וזה התחיל לשנות לי את החיים. כל זה, תוך כדי ניסיון ליצור את האלבום. וההבנה שהייתה לי ברורה יותר לגבי האלבום, זה שאני צריך להסכים לעבוד על לשחרר ולהתמסר בזמן היצירה שלו, ואעשה צעד ראשון לחשיפת העולם של הילד הפנימי שלי, ושל העלילה בסיפור שעזר לי להתחיל להכיר אותו טוב יותר.
בתור ילד הייתי מאוד שקט ומופנם, כזה ששומר הכל בבטן, והרבה מזה בעקבות דברים שאני בדיוק כותב עליהם בפרויקט הזה, שנבנה שלב שלב. אני יכול להבין את אלו שאומרים שילדים היום עם הראש במסך 24/7, ולמרות שבילדות שלי היינו די הרבה בחוץ, אחד הדברים שהיו לי למפלט היה מסך הטלוויזיה הקטן שהיה לנו בחדר, בבית הקודם בנצרת עילית.היו סדרות, שבדיעבד הבנתי שהן מדובבות, ששינו לי את החיים – כמו דיג׳ימון, פוקימון ודרגון בול.
אני לא אשכח את אחר הצהריים הזה, בו עברתי ליד הסלון ושמעתי פרסומת בערוץ הילדים על משהו חדש שמתחיל בשעות הערב, שנקרא טלמאנגה. נשארתי ער לראות את הסדרה שאמורה להתחיל באותו ערב, שהיא כולה ביפנית, והתאהבתי בדבר הזה באותו רגע. הרגשתי שמצאתי בית וסוד לאושר, כזה שאני רוצה לשמור רק לעצמי. ההתנהגות וההבעות של הדמויות, הסיפור שלהן, הכאב הדומה והעולם הרוחני, שהיה משהו מאוד רגיל שם, שאבו אותי. באותה נקודה, הסיפור שלי עם אנימה התחיל ושינה לי את החיים.
באותה תקופת חקר עצמי, התחלתי לפתוח את הראש לאיך אני יכול להגשים חלומות נוספים שלי, והיה לי רצון גדול להחזיר לאנימה את מה שהיא נתנה לי.הצעד הראשון שעשיתי עבור זה היה להירשם למכון לימוד השפות של אסיה, כדי להתחיל ללמוד יפנית.למדתי בתל אביב בקבוצה קטנה עם מורה מדהימה בשם יוקו. בגלל שעדיין גרתי בעפולה, להוסיף עוד יום של נסיעה בשבוע לא היה נוח, אבל הרגשתי שזה שווה את זה כי כל שיעור הרגיש שאני לומד איך להתקרב לבית שבו האנימה שהייתי רואה נוצרה.עם הזמן עברנו ללמידה בזום מרחוק, ובלי לשים לב המשכתי עם זה גם הרבה אחרי אותה תקופה.רק לקראת הסיום שם, שזה היה בזמן העבודה על האלבום, הבנתי שאני רוצה להתחיל ליישם את מה שלמדתי ולעשות צעד ראשון כבר ב״קונו״.
עשיתי מיליון ראפ בג׳יבריש, וניסיתי להבין איזה מילים יותר קל לי לבטא בפלואו הטבעי שלי, וככה שורה שורה יצרתי הקשרים. המטרה שלי הייתה ליצור וורס הכי פשוט שיש מבחינת משמעויות, וכשהרגשתי שסיימתי הצעתי למורה שלי יוקו, שכחלק מלעזור לתרגל את התרבות והדיבור בקורס פנינו אליה כ״יוקו סנסיי״ (המורה יוקו) גם מחוץ לכיתה, לעבור על הטקסט שכתבתי ולדייק אותי אם יש צורך. להפתעתי, לא היה הרבה שצריך תיקון, אבל כן יצרנו גרסה נוספת של סלנג, שבו בדרך כלל מבצעים ראפ ביפן. אבל הגרסה הראשונה הרגישה לי יותר נכונה לי.
באותה תקופה הלכתי עם חבר טוב ליום פתוח של כל מיני הרצאות וסדנאות על אנימה ועולם הנפש, ואני זוכר שנכנסנו לאחד האולמות די על הדרך, וראינו על הבמה תופים ענקיים והרכב קטן שמנגן עליה, כשבמרכז שלה נגן ראשי שקשה לפספס אותו. הם ניגנו בצורה מרשימה שלא בא לך להזיז מבט, אז שלפתי טלפון וצילמתי וידאו. רק אחרי שיצאנו, גיליתי שכל מה שצילמתי היה בטעות בסלאו מושן.קראנו אחרי זה על הקבוצה ומה זה היה, ומסתבר שזה תוף יפני שנקרא "טאיקו", וניתאי צלינקר הנגן הראשי הוא זה שיצר את המופע הזה והביא את זה לארץ.
בעקבות המופע דיברתי איתו, ונסעתי להיפגש איתו, כי התעניינתי מאוד במה ואיך הוא עושה מה שעשה. מדובר בבן אדם שעשה מסע שלם של חקירה ואימונים ולמידה של התוף והנפש לעומק בטיוואן. התחברתי אליו מאוד, ולגישה שלו לחיים, ואחרי ששיתפתי אותו איפה אני עומד ביצירה הוא הקשיב לה, ועף על זה – שזה היה מרגש בטירוף. אז הוא הציע לי לבוא ללמוד אצלו באקדמיה, ומצאתי את עצמי עובר בתוך כל התקופה הזו שני קורסים על לנגן בתוף, שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות והמלמדות שהיו לי. כל עניין החיבור לגוף והעבודה הפיזית שזה דורש, הפוקוס, ההקשבה וההתמסרות לרגע נתנו לי המון. לבסוף גם שילבתי את התופים האלו במופע ההשקה לאלבום.
אני שומר שבת, ואת השבתות שלי אני מקדיש לזמן עם המשפחה. היום שבו האלבום היה צריך לצאת תוזמן היה 8.10.23, בוקר יום ראשון. לא הכי ידענו מה בדיוק קורה, אבל בערב כבר הבנו והיינו בשוק כמו כל המדינה.התנפלנו הכי מהר שאפשר כדי לבטל את שחרור האלבום בסטרימינג, ואם אני זוכר נכון הוא אפילו היה באוויר לכמה שעות, ואז הוסר. היו כאלו שהספיקו להקשיב לו.
אחרי כל התקופה המורכבת הזו, הוא יצא לעולם בערך שנה וחצי אחרי. אני זוכר שהרבה אומנים התלבטו אם נכון לשחרר מוזיקה בתקופה הזו, אבל אחרי בערך שנה וחצי, עם כל המצב שבחוץ, הייתה בנו אמונה שעכשיו זה נכון. אבל שיא התקופה הזו הגיע רק במופע ההשקה לאלבום.התמלאתי בטירוף מכמות האנשים שהגיעה ושרה את המילים, ומזה שזה סופסוף פוגש את המציאות – כי זה באמת עבר תלאות. וכל הבטן המכווצת שהייתה כי לקח לאלבום זמן לצאת, וזה שהרצון שלי להתחיל ליצור דבר שנראה יותר כמו מופע, שיש בו עוד רבדים ועומק, התחיל להיווצר.
אפשר להגיד שבערך מאותו מופע נכנסתי שוב לצלילה הזו של נבירה בנפש ורצון להמשיך לדייק את עצמי, ושזה מה ששלח וזירז אותי להתחיל ליצור את הפרוייקט שאני עובד עליו עכשיו, בתקווה ואמונה גדולה שיעזור ויתן הרבה לאחרים.בנתיים, ב-25.12, ביום חמישי בערב, אני מופיע ב"המרץ 2" בתל אביב, אחרי רגע שלא פתחתי הופעה שלי. וזה ערב מלא באורחים ואנרגיה גבוהה, ויש מצב גדול שאני הופך שם לסופר לסאייה, אז לא הייתי מפספס את זה.
אברהם לגסה בהופעה, יום ה' (25.12), המרץ 2, תל אביב.לפרטים וכרטיסים