לרגל הוצאת הספר "לדאות על תדר הכתיבה", שנועד לעזור לעידוד כתיבה, המוזיקאית והיוצרת נפטרת מקלישאות ואגדות על כותבים שרכונים מעל שולחן, ומגדירה את תהליך הכתיבה כסוג של דרך חיים שצריך להבין. ואיך זה קשור לרכבות חולפות?
ככותבת, תמיד רדפה אותי הדמות של "הכותב הרכון" – זה שכותב שעות על גבי שעות, רוכן מעל שולחן הכתיבה שלו, כל כולו שקוע בעולם מקביל. הוא היה "כותב אמיתי", הוא עשה את זה "כמו שצריך". עבר הרבה זמן עד שהבנתי שהרגלי הכתיבה שלי שונים מאוד מאלה של ה"כותב הרכון" הנערץ. אני קוטפת את השירים שלי מהאוויר, באוטובוס ("הכחול האפור הזה"), בסופת חול על חוף הים ("הנה מגיע העצב"), בחציית פארק בגשם ללא מטרייה ("כשתבוא האהבה"), במכונית ("נשקי אותי"), במקלחת, לפני שאני נרדמת. אני מתיישבת לשולחן רק אחרי שכתבתי הרבה "בראש", רק כשיש לי יותר תשובות משאלות.
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות ושני רוצחים שהחזיקו אותנו ערות השבוע
נדמה לי שממעיטים לדבר על קסם הכתיבה שמתרחש רחוק מהשולחן. כשדיברתי עם אחת מחברותי הכותבות קראנו לחוויה הכתיבה הזאת The writing mode. כשעִברתתי את המושג, הוא הפך ל"תדר הכתיבה", וכשרציתי להמחיש את חווית הכתיבה הזאת, הוספתי לו את פועל "דאייה" – כשאני דואה על תדר הכתיבה, אני מתרגמת את מה שאני מרגישה או מדמיינת למילים. לפעמים זאת כותרת, משפט שבור, לפעמים זה טקסט שמופיע כמו כתוביות בתחתית הסרט ולפעמים זה רעיון או שאלה שמחפשת פתרון.
אבל כשאנחנו מצויים במשבר כתיבה, כשאנחנו מרגישים שאין לנו על מה לכתוב ואנחנו ספקניים לגבי תהליך הכתיבה שלנו, לזה שהוא בכלל מתקיים – הנטייה שלנו היא לא להכיר בהבחנות ובאבחנות המילוליות האלה, כי לכאורה 'אין להן כיוון' והן לא משרתות טקסט ספציפי, ואנחנו נותנים להבזקים המילוליים האלה לחלוף בלי להשאיר מהם זכר, כאילו לא היו קיימים מעולם.
חוסר תשומת הלב למחשבות שלנו מזכיר לי משהו ששמתי לב אליו כשביקרתי את החברות שלי שרון ומיקה, בבית שלהן בברנדנבורג. בית שנמצא במרחק של כשלושים מטרים מפסי רכבת פעילים, בלי הפרדה של גדר או חומה. בביקורים הראשונים שלי אצלן, כשישבנו לשתות קפה בגינה, בכל פעם שעברה רכבת (בממוצע אחת לעשרים דקות), התנתקתי מהשיחה והסתכלתי עליה. מעולם לא ישבתי בנינוחות עם כוס קפה קרוב כל כך לפסי רכבת, וכל רכבת שחלפה משכה את תשומת הלב שלי; הבחנתי באיזו מהירות היא נוסעת, הקשבתי לצלילים שהיא משמיעה, התבוננתי בצבעים שלה, האם היא קצרה או ארוכה, האם זאת רכבת נוסעים או רכבת משא, ואם זאת רכבת משא – האם יש לה קרונות מעץ או ממתכת, האם הקרונות מלבניים או גליליים, והאם הם מכוסים גרפיטי או שאפשר לראות מה הם מובילים. אבל ככל שביקרתי יותר אצל שרון ומיקה שמתי לב שכשישבנו בגינה הפסקתי להשתתק כשהרכבות עברו, לא סובבתי את הראש, לא ספרתי קרונות או התרשמתי מהמראה או הרעש, הן פשוט חלפו אחת אחרי השנייה אי שם ברקע.
בתקופות שאנחנו חווים כ"אי-כתיבה", אם נהיה קשובים לרגעי הדאייה על תדר הכתיבה שכן ממשיכים להתקיים, נגלה שאנחנו למעשה נמצאים בתקופה של "איי כתיבה". תהליך הכתיבה לא נעצר או גווע, הוא ממשיך להתקיים בפעימות קטנות, וכדי לעודד את עצמנו ואת הכותב/ת שבנו, כדאי להוריד לדף את שברי השורות והרעיונות הפרומים האלה, גם אם כרגע אין להם מטרה מוגדרת ואולי לא תהיה להם לעולם. כמו האורתופד שהמליץ לי להמשיך לנוע למרות הכאב, גם בתקופות של "כאבי כתיבה" חשוב להמשיך ולהניע את העט על הדף, את האצבעות על המקלדת, להראות לעצמנו ולכותב/ת שבנו שתהליך הכתיבה ממשיך להתרחש, ושגם אם הוא מגומגם, מגשש ושברירי, הוא נמצא בתנועה.
"לדאות על תדר הכתיבה" מאת סיון שביט – הוא ספר לעידוד כתיבה והזמנה לתהליך כתיבה אישי הכולל עשרים ושלושה תרגילי כתיבה. את הספר, שיצא בהוצאה עצמית, תוכלו למצוא בחנויות ב"המגדלור" וב"אובלומוב" ביפו,להזמין באתראו את הגרסה הדיגיטלית והקולית (בקולה של שביט)באתר "עברית".