"ליד הים": סיפור קצרצר שנמתח מעבר למידותיו
כשאנג'לינה ג'ולי מביימת את עצמה ואת בראד פיט כזוג במשבר, מפתה לצפות לאוטוביוגרפיה חושפנית. אבל "ליד הים" הוא לא הרבה יותר מחיקוי של קולנוע אירופי קלאסי
אם רוצים, לא קשה לּמצוא על מה לגחך בסרט הזה ועל היומרה של הבמאית/כוכבת/שפתיים/שגרירת או"ם שלו. אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות. אחרי תום ימי נערת הפרא שלה, ג'ולי כבר הוכיחה לא פעם שהיא אישה בוגרת, נבונה וממוקדת שעושה מה שהיא רוצה בחייה ובגופה, וכך היא ממשיכה לרתק את הציבור. "ליד הים" הוא סרטה השלישי כבמאית, השני כתסריטאית והראשון שבו היא גם משחקת. זו גם הפעם הראשונה שהיא מתכנה על המסך "אנג'לינה ג'ולי פיט", ומשום שהגבר עם שפם ארנסט המינגוויי שלצדה הוא בן זוגה שיחיה (ומשום שהכריזה שהיא מתכוונת לפרוש ממשחק) – מפתה לקרוא את הסרט על הזוגיות המעורערת של רקדנית לשעבר וסופר שתיין כמין הערה על חייהם. אבל נדמה שאילו כך היה, הסרט היה יותר מעניין.
הרקדנית ובעלה, הסופר המהולל שמתקשה למצוא את הסיפור הבא שלו, מגיעים במכונית פתוחה למלון בודד ליד מפרץ יפהפה, לא רחוק מעיירה צרפתית קסומה (שצולמה במלטה). בוקר בוקר יוצא רולנד "לעבוד" ומוצא עצמו שותה ומשוחח עם בעל הבר (נילס ארסטרופ, בעל הנוכחות הסמכותית והכובשת) שעדיין מבכה את מות אשתו האהובה, ואילו ונסה נשארת בחדרם במלון, בוהה במפרץ הטורקיז, שם דייג בסירה קטנה יוצא מדי יום לים הפתוח וחוזר עם שלל מועט. הבזקי פלשבקים ומבטים עגומים לרוב רומזים לנו שהיא נושאת זיכרון טראומטי שמרחיק אותה מבעלה, אבל היא נותרת אטומה בפנינו ובפני ניסיונות ההתקרבות שלו. העניינים מתעוררים כשבני זוג שזה עתה נישאו (מלני לורן ומלוויל פופו) משתכנים בחדר הסמוך, וונסה מוצאת חור בקיר שמאפשר לה להציץ עליהם מתעלסים ולינוק מעט מתשוקתם.
מדוע הסרט מתרחש בצרפת בשנות ה־70? אולי כדי לקרב אותו לסרטים האירופיים המודרניסטיים המהורהרים על מערכות יחסים מנוכרות (לרוב בכיכובן של נשות הבמאים) שוודאי נתנו לו השראה – בעיקר "מסע לאיטליה" של רוסליני, "הבוז" של גודאר ומבחר מסרטיו של אנטוניוני. כמו בסרטים ההם, שבהם הנופים מהווים השלכה של הנפש, ברור שהמפרץ הקטן מסמל את עולמה הפנימי של ונסה, אבל רק כשנבין מהו הנטל שהיא נושאת, נפרש את הדימוי במלואו. כריסטיאן ברגר, הצלם של מיכאל הנקה ("סרט לבן"), צילם בתאורה טבעית, והמראות המרהיבים מפתים בחושניותם. הבעיה היא שג'ולי הגרומה חושפת את גופה אך לא את נפשה למצלמה, וּונסה המרוחקת לא מספיק מעניינת כדי שנרצה לפענח אותה. עקב כך, על אף משחקו הטוב של פיט וכמה סצנות מוצלחות המתפתחות מהדינמיקה בין שני הזוגות, הסרט נחווה כמו סיפור קצרצר (נגיד ארבעה עמודים אצל המינגוויי) שנמתח הרבה מעבר למידותיו.
השורה התחתונה:מועקה מצולמת היטב