איך אנחנו יודעים מי אנחנו בעולם? "מדעי הוודאות" מנסה להבין

נאמר שאם עושים משהו 10,000 שעות, אתה נהיה מקצוען. לא הגעתי עדין ל-10,000 אבל אני בהחלט יכול להעיד על עצמי שאני מטופל פסיכולוגי PRO. אני בטיפול און ואוף מגיל צעיר. החלפתי עשרות מטפלים ושיטות. עשיתי הרבה טיפול קליני, עשיתי CBT, שזה סוג של אילוף כלבים לבני אדם, EMDR, שזה טיפול בטראומות בעזרת חיווט מחדש של המוח (אם כי יש לציין שגיליתי שאני חסין לטיפול הזה, וגם שבעצם אין לי באמת טראומה). הגעתי לעובד סוציאלי קליני, כי הכרזתי על עצמי כמקרה של הרווחה.
>> אוגוסט חם על המסך: 17 סדרות שבטוח תרצו לראות החודש

ההתמקמות שלי בטיפול סיקרנה אותי, הקשר הזה עם המטפלים שלי, שהוא הקשר הכי דיסקרטי שיש. הם יודעים עלי יותר מכל אדם אחר בעולם, ומצד שני מכירים אותי רק בכובע של מטופל. הם לא ראו מי אני כשאני אוהב מישהי, איך אני נהיה קורבני מול ההורים שלי, איך אני כשאני בתחרות סמוייה עם קולגה. אני כל השבוע משתנה מול דמויות שונות בחיי, שמחלצות ממני משהו אחר בכוחות סותרים, ואז אורז להם את זה במשך 50 דקות כדי לנסות לפענח מי אני, מול אדם נוסף שאני משתנה גם מולו.

יצרתי את ההצגה "מדעי הוודאות", שעוסקת בקשר המוזר הזה עם מטפל. זה סיפור על מטופל שכל חרדת הנטישה שלו מתפרצת כשהפסיכולוגית מעלה מחיר, והיא מצידה כבר לא לוקחת את המחיר הזה יותר, ובאמת מנסה לבוא לקראתו. הבנתי שאת דמות המטופל לא יכול לשחק בן אנוש, כי רציתי שהוא יהיה משל. אז יצרתי בובת בד רובוטית, מן יריעת בד לייקרה מחוברת ל-7 מנועים שיוצרים בובנאות מופשטת. בד שפועלים עליו כוחות סותרים ומנוגדים, ומפיחים בו חיים.

בשנה הראשונה בפרויקט עסקתי רק בלתכנת, לבנות, להלחים ולהזמין מעלי אקספרס. עבדתי עם הבובנאית המהוללת שחר אור, שהיא אדם לגנוב איתה סוסים. ראיתי את הפינאלה שלא בחזותי, והתרשמתי מהיכולת שלה ליצוק חיים לבובות שהיא בונה בעצמה. יחד איתה נכנסנו לעבודה קשה וסיזיפית של להקליט עם שתי ידיים 7 מנועים (יש לה רק שתי ידיים, אבל היא תמנון). זה לא להאמין כמה זה היה סיזיפי: 2 דקות של דיאלוג הוא לפעמים עבודת נמלים של שבוע. שחר עיצבה את הבובה והארט, וכמה שחשבתי שאני גיק של הנדסה ומכניקה, היא העבירה אותי כמה שיעורים.

מי שמשחקת את הפסיכולוגית בהצגה זאת קאיה וינצ'י, שלמדה עם שחר באותה כיתה בחזותי. קאיה היא פיגוע של כישרון ואנרגיה. היא פאנק, אבל גם חננה של תיאטרון באותו נשימה, וזה חומר מאוד נדיר. היא מצליחה מצד אחד להפיח חיים בדמות אסופה של פסיכולוגית שמתפלק לה טרלול בלי ששמה לב, ומצד שני נכנסת לנאמברים של שירה תוך כדי טוורק שלא מביישים את ביונסה. יחד נכנסו לטריפ הזה של שעות בחדר החזרות של הסדנה לאמנות בראשון לציון. יום שלם מתכנתים את הבובה כדי שתהיה מוכנה ליום למחרת לחזרה עם קאיה.

עבדתי עם שני מוזיקאים שאני מעריץ, נוף עברי וגיאגיא, כל אחד באמת גאון בתחומו. אני משחק בהצגה לפרקים את ז'אק לאקאן. נתקלתי בו באיזה פודקאסט, והחלטתי שאם היה מדבר עברית הוא היה נשמע כמו ג'רמי פוגל. המושגים שהוא עסק בהם – כמו "האחר הגדול", אותה שררה אין סופית שמלווה אותנו כל חיינו, שאנו מפנימים אותה על ידי שימוש צייתני בחוקי השפה, החברה והריבון – מאוד מעסיקים אותי. הם גרמו לי לשאול את עצמי – למי בעצם כל חיי אני דופק חשבון?

אורן עילם הוא אמן רחוב, משורר ומעצב תעשייתי ישראלי, שנוהג להטמיע את האמנות שלו בחפצי רחוב כמו שלטי תחנות אוטובוס, שלטי תנועה וגני שעשועים. ב-18.8 הוא יעלה את "מדעי הוודאות" בתיאטרון תמונע, מופע תיאטרון שהוא יצר ומשחק בו, המשלב טכנולוגיה ייחודית של בובנאות לצד שחקנים אנושיים ועוסק בקשר בין מטפל למטופל. כאן מתכרטסים וקוראים פרטים נוספים.