יש שתי דרכים לצפות ב"אשפי הפיניאטה" (Pinata Masters), ריאליטי הפיניאטות החדש של נטפליקס. כן, כתבנו ריאליטי פיניאטות. אנחנו מתנצלים שכתבנו "ריאליטי הפיניאטות החדש", כי למרות שהוא חדש, הוא בבירור ריאליטי הפיניאטות הראשון, ואנחנו מניחים שהוא לא יוליד סוגה שלמה של ריאליטי פיניאטות, כך שנוכל בעתיד לומר "אחח, ריאליטי הפיניאטות הישן של נטפליקס היה קלאסיקה, לא כמו ריאליטי הפיניאטות החדש של שירות הסטרימינג התוך-גולגולתי שאילון מאסק כפה על כולנו להתקין מאז מלחמת רוסיה-מיקרוסופט הגדולה". אה, אז כן, איפה היינו? כן, זה בדיוק כמו שזה נשמע: תחרות עיצוב של בובות הנייר הצבעוניות ממקסיקו, ההן שמלאות בממתקים ושילדים חובטים בהן בשביל לקבל את הממתקים. הבובות הן ברמה הכי גבוהה שיש בעולם הפיניאטות (אנחנו מניחים), כן, הן בהחלט מושמדות בסוף כל פרק ופאנל השופטים הקר והאכזר הוא חבורה של ילדים.

בקיצור, יש שתי דרכים לצפות ב"אשפי הפיניאטה". הדרך השניה היא לראות בו מסמך אקזיסטנציאליסטי מופרע, מטאפורה לעשיית אמנות בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21. מיטב האמנים בתחומם הנישתי מובאים לפלטפורמה הטלוויזיונית הגדולה בעולם בשביל להישפט על ידי חבורה של ילדים שישמידו את יצירות האמנות שלהם בחדוות הרס אינסופית לפני הכתוביות. פעם, לפני הרבה שנים, ראינו ביוטיוב דוקו קצר על אמן שבונה סוג של פסלים שבריריים מזרדים, מורכבים עד אינסוף, על החוף, כך שהוא יודע שהם ייהרסו בהמשך היום כשתגיע הגאות. הוא דן את האמנות שלו להיות זמנית כי זו הדרך היחידה בה הוא מסוגל להפיק ממנה משמעות כלשהי. במה האינטלקטואל המנומס והמלנכולי הזה היה שונה מאנשים שהקדישו את כל חייהם דווקא ליצירת פיניאטות? והאם הרס הפיניאטות בסוף הפרק יכול להיחשב בכלל לאכזרי, אם זו תכלית קיומן מלכתחילה? מה זה אומר על אמן אם הוא מוצא משמעות דווקא באמנות שהוא יודע שתקבל את המשמעות שלה דווקא ברגע בו היא מושמדת? האם זה אומר שהוא בסך הכל לא מתכחש לדבר הזה שכולנו מתכחשים אליו?

הדרך הראשונה לצפות ב"אשפי הפיניאטות" היא הערב, על הספה שלכם, בנטפליקס. השופטים הם ילדים, הפיניאטות צבעוניות נורא, יש ממתקים, זה כיף ממש.

"אשפי הפיניאטות", עכשיו בנטפליקס ובמחשבות שלכם בשלוש בבוקר מעתה ולמשך שנים

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• ריאליטי
• טלוויזיה