אני מעריץ של ״המלך היל״ עוד כשבערוץ 2 קראו לה ״מלך הגבעה״. בזמן אמת, זו הייתה אנטיתזה לכל סדרות האנימציה שהכרנו עד אז. סדרה בוגרת, שדווקא הרצינות שלה הפכה אותה למצחיקה כל כך. ראיתי את כל הפרקים בזמן אמת, והייתי עצוב כשהיא נגמרה. בדומה למשפחת סימפסון, הייתה תחושה שהיא פשוט תישאר לנצח, והאנק היל יישאר העוגן השפוי בתוך עולם שמשתגע סביבו.
>> בינתיים באפלTV: אניה טיילור ג'וי בורחת עם מיליונים ב"לאקי"

כשהוכרז שהסדרה חוזרת לעונה חדשה (שעלתה בקיץ שעבר), עשיתי מה שכל מעריץ אחראי אמור לעשות: צפיתי מחדש בכל 259 פרקי הסדרה המקורית. יאפ. לכן ההתרגשות מעונה 14 הייתה עצומה, אך בדיעבד זו הייתה טעות. זה לא שהעונה הייתה לא טובה, היא פשוט לא באמת הייתה המשך של הסדרה המקורית. במקום עוד סיפורים קטנים, מדויקים ומצחיקים מארלן, טקסס – קיבלנו יותר מדי ״תראו, האנק הזדקן״, ״תראו, בובי גדל״ ו״תראו כמה אמריקה השתנתה״. זה הרגיש כמו סיבוב ניצחון על עצם החזרה, פחות כמו עונה שבאמת יודעת מה לעשות אחרי מחיאות הכפיים. הדמויות היו שם, הקולות ברובם היו שם, אבל החוכמה היומיומית של הסדרה נשארה משום מה בחוץ.

עונה 15, שעלתה היום במלואה בדיסני+, מוכיחה שהחזרה עצמה הייתה רק הפרולוג. כל עשרת הפרקים זמינים יחד, והיצירה של מייק ג'אדג' וגרג דניאלס, שמנוהלת כעת בידי השואוראנר סלאדין ק' פטרסון, שוב מתנהגת כמו ״המלך היל״ ולא כמו תערוכת מורשת שלה. מייק ג'אדג', קאת'י נג'ימי, פמלה אדלון וסטיבן רוט חוזרים לקולות המרכזיים. האנק ופגי כבר התמקמו בחיי הפנסיה בארלן, ובובי – עכשיו שף ובעל מסעדה בדאלאס – מקבל סיפורים שמאפשרים לו להיות מבוגר בלי למחוק את הילד המוזר והנהדר שהיה. הפער הבין דורי נשאר, אבל הוא כבר לא הפאנץ' היחיד.

משלושת הפרקים שהספקתי לראות, ההבדל ניכר מיד. העונה אינה עוסקת בעיקר בכניסתו של האנק לעולם האפליקציות ובתגובות של כולם לשיער האפור, אלא מחזירה את המצלמה לדברים שהסדרה תמיד עשתה טוב: בעיה שכונתית קטנה שמתנפחת, עקשנות מטופשת שמסתירה רגש אמיתי, והקשרים בין בני משפחה ושכנים שמכירים זה את זה קצת יותר מדי. בפרק השני יש התייחסות לליידיבירד – הכלבה האהובה של האנק שלא זכתה לקלוז׳ר של ממש בעונה הקודמת. לא מדובר רק קריצה למעריצים, אלא פרט רגשי בתוך סיפור שעומד בפני עצמו. זה בדיוק השינוי: העבר נמצא בחדר, אבל התסריט לא מבקש מאיתנו למחוא לו כפיים בכל סצנה. והטון שוב שקט, אנושי ומצחיק בלי להכריז על עצמו.

ויש משהו מחמם לב במיוחד במערכת היחסים של בובי וקוני, אולי הזוג הכי פחות ״סקסי״ במונחים של הטלוויזיה ב-2026, אבל גם אחד האוהבים והמתאימים ביותר. לא מפני שהסדרה מנסה להפוך אותם לסמל פרוגרסיבי של קשר בין-גזעי או להצהיר באמצעותם הצהרה גדולה, אלא בדיוק להפך: אנחנו מכירים אותם מאז שהיו בני עשר, וראינו את הקשר ביניהם גדל, משתנה, נשבר ונבנה מחדש לאורך השנים. דווקא משום שההורים שלהם שונים כל כך, האהבה ביניהם מרגישה טבעית עוד יותר. כמה מערכות יחסים טלוויזיוניות אנחנו מכירים שהתחילו בילדות ועדיין מצליחות להרגיש מלאות אהבה, משיכה ותשוקה, גם אם הסדרה בחוכמתה לא ממהרת להראות לנו יותר מדי ממנה? במובן מסוים, יכול להיות שזה סיפור האהבה המרגש ביותר שרץ כרגע על המסך.

גם סוגיית הקולות, שהפכה את עונה 14 למעט קשה לצפייה (ובעיקר להאזנה), מרגישה בשני הפרקים הראשונים הרבה יותר יציבה. טובי האס כבר יושב בנוחות רבה יותר בתוך דייל אחרי מותו של ג'וני הארדוויק (בעונה הקודמת הם חלקו את מלאכת התרגום וזה היה, בלשון המעטה, מוזר), וגם קאהן, שמדובב כעת בידי רוני צ'יאנג, מפסיק להישמע כמו ״החלפה״ ברגע שהסיפור תופס. הביקורות הראשונות מחו"ל מזהות אותה תנועה שאני הרגשתי: פחות מאמץ להסביר את ההווה, יותר קומדיה ביתית, כתיבה נינוחה ולב. על סמך שלושה פרקים בלבד אני נזהר מהכרזות גדולות, אבל דוגרי, זו כבר נראית כמו העונה שחיכיתי לה. הערב אפשר סוף סוף לחזור לארלן בלי להתגעגע תוך כדי. יאפ.

״המלך היל״, עונה 15, עשרה פרקים, זמינה במלואה בדיסני+

• מה רואים הלילה
• ביקורת טלוויזיה
• טלוויזיה
• ❤ תרבות