משעשע להשוות בין ז'וזה מוריניו לעודד קטש. האחד היה שחקן נשכח למדי שהפך למאמן כריזמטי, והתפרסם בזכות ההיבריס שלו במסיבות עיתונאים כמעט כמו בזכות הכישרון שלו לזכות בתארים. האחר היה ספורטאי על שהפך למאמן מצליח, אבל גם קצת משעמם, במובן הטוב של המילה: עובד בשקט, לא מחפש כותרות ולא מתעקש להפוך את עצמו לסיפור המרכזי.ובכל זאת, קשה לברוח מההשוואה הנרטיבית. שניהם הצליחו להפוך לפרצוף של הקבוצות שאימנו, לטוב ולרע, ולהיות דמויות גדולות יותר כמעט מכל שחקן בודד בסגל. במכבי תל אביב של השנים האחרונות, קטש הוא הפנים של הקבוצה, וגם השכפ"ץ שלה. כשהחלו שמועות שבהנהלה שוקלים לפטר אותו, האוהדים צבאו על משרדי המועדון ופוצצו את ישיבת הבורד. אין אף כדורסלן בסגל של מכבי שמזוהה היום עם הקבוצה יותר מאשר המאמן שלה, בדיוק כפי שאפשר לטעון שבפורטו שזכתה בליגת האלופות ב-2004 היו שחקנים נפלאים, אבל עשרים ומשהו שנה אחר כך, הדמות שהכי מזוהה עם הנס ההוא היא עדיין המאמן שעמד על הקווים. המיוחד.
>> מונדיאל מקומי: אם נאבד את קבוצות השכונה, נאבד הרבה יותר מכדורגל

כי יש מאמנים שמנהלים קבוצה ויש מאמנים שמנהלים גם את הנרטיב סביבם. ז'וזה מוריניו שייך כמובן לסוג השני, האיש שהפך מסיבת עיתונאים לזירה, סכסוך לכלי עבודה וביטחון עצמי למותג בינלאומי. לכן התזמון של "מוריניו" כמעט מצחיק: בדיוק כשהוא חוזר לריאל מדריד לסיבוב שני, נטפליקס נותנת לו שלושה פרקים כדי להסביר מי הוא באמת. השאלה, כרגיל אצל מוריניו, היא מי בדיוק שולט בסיפור – הוא או המצלמה.

הסדרה התיעודית בת שלושת החלקים, שעלתה היום בנטפליקס כולה בבת אחת, בוימה בידי ג'ו פרלמן והופקה בין היתר בידי ג'ון באטסק, ממפיקי "בקהאם". יש קווי דמיון בין שתי הסדרות – בעיקר בדרך הלא בדיוק כרונולוגית שבה הסיפור מסופר, ובעיקר בגישה הכמעט בלתי אמצעית של יוצרי הסדרה אל האדם שעומד במרכזה. בשלב כלשהו אחד השחקנים ששיחק אצלו בעבר נשמע די בהלם שהוא בכלל נתן להם גישה כזאת. כוכבים כמו ג'ון טרי, פרנק למפארד ודידייה דרוגבה כולם הסכימו: הגיע הזמן שהוא יספר את הסיפור שלו, כולל את הצדדים הפחות טובים.

אלא שיש גם הבדל גדול – דיוויד בקהאם, על כל מגרעותיו, הוא דמות חביבה למדי. בטח כשרואים אותו עם אשתו המפורסמת ויקטוריה (לנצח פוש ספייס) או משחק עם הילדים. מוריניו הוא טיפוס שיותר נוטה לכוסברה – או שאוהבים או ששונאים, אבל בכל מקרה קשה להישאר אדישים אליו.

הסדרה צולמה לאורך שנתיים ומעמידה מול מוריניו מצעד כמעט מגוחך באיכותו של עדים: סר אלכס פרגוסון, זלאטן איברהימוביץ', איקר קסיאס ועוד. במקום ביוגרפיה מלאה מהילדות עד היום, היא מתמקדת בעיקר בשנות הפריצה והאימפריה: פורטו, צ'לסי, אינטר וריאל מדריד, השנים שבהן "המיוחד" לא היה כינוי אלא שיטת ממשל. וכל אחד מהמרואיינים מנסה להסביר לא רק מה הוא ניצח, אלא למה שחקנים רצו בשבילו לתוך הקיר.

שלושת הפרקים מסודרים סביב נקודות המפנה שהפכו מאמן פורטוגלי צעיר לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הכדורגל של המאה ה-21. יש כאן חדרי הלבשה, יריבויות, מאבקי כוח, המון חומרי ארכיון וכמובן את מוריניו עצמו, שבונה שוב ושוב את אותו מתח בין גאונות טקטית, נאמנות כמעט שבטית ועימות תמידי עם העולם שבחוץ. בדיוק כמו אדית פיאף, הוא כנראה לא מתחרט על כלום. חלק מהשערוריות שנקשרו בשמו מבחינתו הוצאו מהקשרן – לטענתו הוא בכלל לא טען שהוא "המיוחד" אלא רק "מיוחד" – בעוד חלק הן פשוט חלק מהמשחק. It's all in the game, כפי שנאמר בסדרה "הסמויה". זה נכון גם בכדורגל, משהו כל כך גדול מהחיים שכמעט שכחנו שבסופו של דבר הוא משחק.

הבעיה היא שהמצלמה פשוט לא מצליחה לעבור את השריון שמוריניו בנה לעצמו. שריון שעשוי מכריזמה ממגנטת ומציניות מיתממת ובלתי נסבלת. וזה לא רק הרושם שהסדרה משאירה. ג'ו פרלמן סיפר ל-ESPN שגם מאחורי הקלעים הצוות היה מודע לגמרי למשחק שמוריניו משחק איתם. אחרי אחד הראיונות, שבו לא אהב את קו השאלות, מוריניו קם ועזב את החדר בכעס. עשר דקות אחר כך, בדרך חזרה במעבורת, הוא כבר נופף לאנשי הצוות וחייך אליהם. "גם עלינו הופעלו מניפולציות כל הזמן, וידענו את זה", אמר פרלמן. מבחינתו זה אפילו היה סימן שהם עושים את העבודה נכון: אם עושים סדרה על ז'וזה מוריניו ולא מרגישים שהוא מנסה לתמרן אותך, כנראה פספסת משהו.

וזה בדיוק חלק מהעניין. גם כשהוא מתראיין על עצמו, הוא עדיין מאמן את המשחק, מתקן גרסאות וממקם את השחקנים על הלוח. מי שמחפש וידוי חשוף עלול לצאת רעב. מי שרוצה שלוש שעות עם אחד האנשים הכי מהפנטים, מעצבנים ומשפיעים בכדורגל המודרני יקבל חומר מצוין.
"מוריניו", 3 פרקים, כולם זמינים בנטפליקס.

• מה רואים הלילה
• ביקורת טלוויזיה
• כדורגל