מחשבות חיוביות
"מועדון הלקוחות של דאלאס" מספק זווית מציאותית וכנה אודות מחלת האיידס, ומעניק למת'יו מקונוהיי הזדמנות לזכות באוסקר
Dallas Buyers Club,במאי: ז'אן־מרק ואלה. עם מת’יו מקונוהיי, ג'ארד לטו, ג'ניפר גרנר. ארה"ב2013, 117 דק'
לא מזמן ראיתי באחת המהדורות של "60 דקות" תחקיר על איש שמכר טיפולי פלא אלטרנטיביים למחלות חשוכות מרפא. האיש, שטען שהוא יודע דברים שהממסד הרפואי מעלים מהציבור, דרש וקיבל סכומי עתק עבור הבטחותיו לשיפור מהותי במצבם של החולים, אך התגלה כנוכל חסר כישורים רפואיים שגרם למטופליו רק נזק. רון וודרוף, שהקים את מועדון הלקוחות של דאלאס, היה גם הוא איש כזה – חשמלאי חובב רודיאו מטקסס שבשנות ה־80 מכר להומואים חולי איידס תרופות לא מאושרות שרכש במקסיקו בהמלצת רופא גולה שאיבד את רישיונו. בייאושם, הסכיתו רבים לטענותיו של וודרוף שה־AZT שאושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) וסופק להם בבתי החולים הוא רעיל, והעדיפו להפוך לחברים במועדון הלקוחות שלו. ה־FDA שלח בעקבותיו סוכנים שהחרימו את מרכולתו ואיימו לאסור אותו באשמת סחר בתרופות לא חוקיות, אך וודרוף המשיך בשלו והאשים את ה־FDA שהוא רוקד לפי החליל של חברות התרופות הגדולות. ההבדל העיקרי בינו לבין לאותו נוכל מ"60 דקות" הוא שוודרוף עצמו היה חולה איידס שידע שחייו קצובים, והוא התנסה על גופו בקוקטייל התרופות שסיפק ללקוחותיו.
נוכל או גיבור? עניין של נקודת מבט. "מועדון הלקוחות של דאלאס" מציג את וודרוף כמעין אוסקר שינדלר – הומופוב שמחלתו הופכת אותו לאדם טוב יותר. כשהוא מתחיל לסחור בתרופות הוא רוצה לעשות כסף, אך ככל שהוא נכנס לעובי הקורה הוא מתמסר למטרה, מגונן בחירוף נפש על כבודם של הנרדפים, ומוכר את שאריות רכושו כדי לממן עוד כמה תרופות משפרות חיים ללקוחותיו.
ההברקה הגדולה של "מועדון הלקוחות של דאלאס" היא ליהוקו של מת'יו מקונהיי לתפקיד הראשי. השחקן הטקסני שעיצב לעצמו תדמית של תרנגול רהבתן בסדרה של סרטים מיותרים החליט לאחרונה לעשות ריבוט לקריירה שלו. התיקון, שהחל בהופעה קומית קולעת ב"רעם טרופי", מגיע כאן לשיאו וכולל מועמדות ראשונה ומוצדקת לאוסקר. בתחילת הסרט מקונוהיי מתנהג כשם שהכרנו אותו – מאצ'ו רברבן בכובע קאובוי שבטוח בנצחיותו. רק רזונו הקיצוני (הוא הוריד 23 ק"ג ממשקלו) רומז לחדלונו. כשוודרוף חובב הנשים (במובן של זיין מקצועי) מגלה שהוא חולה איידס והרופא אומר שנותרו לו ימים ספורים לחיות, הוא מגיב בהכחשה מתריסה ובשנאת הומואים מתפרצת. אבל כשהוא מתחיל להפנים את העניין, גם הופעתו של מקונוהיי נעשית פחות מוחצנת, ולראשונה אנחנו רואים אותו מתחבר לדמות מבפנים. השבריריות של גופו בסצנות בית החולים שבהן איבריו העירומים נחשפים למצלמה מעניקה לו רכות חדשה, ויחסי האהבה שהוא מפתח עם שותפו העסקי – טרנסג'נדר חולה בשם ריון – נוגעים ללב. את ריון מגלם ג'ארד לטו, גם הוא בקאמבק מרשים אחרי פסק זמן קולנועי של ארבע שנים. בעוד לטו מעצב את דמותו בעזרת איפור כבד, ג'ניפר גרנר ללא איפור מגלמת רופאה נחמדה שמזדהה עם מאבקו של וודרוף במערכת הרפואית. יחסיהם הכמעט רומנטיים פחות משכנעים אך הם שוליים לדרמה.
הבמאי הקנדי ז'אן־מרק ואלה מביים סרט כחוש ונחוש כמו גיבורו, ללא הקישוטים שאפיינו את "קרייזי" ואת "קפה דה פלור" (שאותם גם כתב). לתסריט של קרייג בורטן ומליסה וולק לקח 20 שנה להגיע למסך, וטוב שכך. הרבה קוקטיילים מסוגים שונים נלגמו בהוליווד מאז "פילדלפיה" (1993), סרט האוסקרים הראשון שעסק באיידס עם כוונות טובות שהתמסמסו בתוך דייסה של צדקנות וזהירות יתרה. בהתחשב בזה שגיבורו הוא סטרייט, "מועדון הלקוחות של דאלאס" מציג תמונה כנה הרבה יותר של התמודדות עם המחלה, ועם זאת הוא מצליח לרומם את הלב בספרו סיפור אמריקאי קלאסי על אינדבידואל הקורא תיגר על המערכת. וגם אם הוא לא בדיוק מנצח, המאבק מנוהל ברוח טובה ובהומור, ומעניק משמעות מעוררת השראה לחייו הקצרים.
השורה התחתונה:מת'יו מקונוהיי גואל את נפשו ואת הקריירה שלו