אי אז, קצת אחרי שניצח בבחירות 96', שוחחתי עם דוברו של ראש הממשלה הטרי בנימין נתניהו. באותם הימים, הייתי עורך מהדורות "ערב טוב ישראל" בגל"צ. "תשמע", אמרתי לו, "ביבי ראש ממשלה עכשיו, הוא לא יכול להתקשר פעמיים ביום לרדיו להגיב על כל שטות. נראיין אותו ביום העצמאות ובראש השנה". זה כמובן לא עזר.

כבר באותם הימים, לנתניהו הייתה מטרה ברורה – לשלוט בסדר היום התקשורתי. אז הוא השיג אותה באמצעות ראיונות בתקשורת האלקטרונית ולחצים על העיתונים המודפסים. כמעט 30 שנה חלפו, הדרך השתנתה, אבל המטרה נשארה זהה. הספינים מוכנים תמיד במגירה לשליפה ומושלכים, בכל פעם שצריך, לחלל הציבורי.

בסופו של דבר, אלה אנשים פרטיים, חלקם עיתונאים לשעבר, חלקם מעולמות התוכן בהייטק, חלקם אנשים חסרי כל רקע תקשורתי, שיצאו לנצח את מכונת הרעל – ובחודשים האחרונים נותנים לה פייט עצום

הכלים הרלוונטיים: השופרות שנטמעו היטב בכל פינה בטלוויזיה וברדיו, מובילי דעה ברשתות החברתיות וקבוצות הליכוד השונות שפזורות ברחבי האינטרנט. העבודה והתחזוקה של מערך הספינים היא שוטפת, רצופה, ובעלת עוצמה אדירה. היא תרמה במידה רבה לביסוסו של נתניהו כשליט בעשורים האחרונים ופיזרה אינספור דעות מופרכות וסיפורי פייק ניוז, בראשיהם של רבים. הדוגמה של טראמפ, שהוכיחה שאין גבול לשקרים שאפשר לזרוע בתודעת הציבור, רק העצימה את הצפת המידע האינסופית שזרמה מבלפור לציבור – 24/7.
עד עכשיו.

לראשונה מזה עידן ועידנים, מישהו נותן לנתניהו פייט. כמו ברחובות. זו כמובן לא האופוזיציה, שכשלה שוב ושוב במאבק התודעתי על סדר היום התקשורתי. אלה גם לא העיתונאים המכובדים בטלוויזיה וברדיו, שרובם, למעט כמה יוצאי דופן, ממשיכים לשמור על סוג של ממלכתיות לא רלוונטית. בסופו של דבר, אלה אנשים פרטיים, חלקם עיתונאים לשעבר, חלקם מעולמות התוכן בהייטק, חלקם אנשים חסרי כל רקע תקשורתי, שיצאו לנצח את מכונת הרעל – ובחודשים האחרונים נותנים לה פייט עצום.

הבסיס, נעוץ באלפי קבוצות וואטסאפ שהוקמו תחת כל עץ רענן. חלקן שכונתיות, חלקן של הורים בבתי ספר, חלקן של ארגונים מקצועיים, חלקן של ארגוני מחאה, חלקן של אנשים פרטיים. כמעט אף אחת מהן אינה של פוליטיקאי. בקבוצות האלה (אני חבר ביותר מ-100), המידע עובר ומתפשט בקצב מטורף. זה מה שמאפשר למפגינים להגיע לכל פינה, תוך דקות. זה מה שמאפשר להפיץ תגובות לספינים השקריים, ולהגיע לכל מקום כמעט.

לצידן, פועלים יצרני תוכן בווידאו, מנהלי אתרים, בעלי חשבונות טוויטר, קהילות בפייסבוק – וגם (ממש לא מספיק עדיין) בטיקטוק. התוכן הזה, חלקו ערוך ומופק ברמה הגבוהה ביותר, וחלקו פשוט וישיר, מופץ בקבוצות השונות וצובר מאות אלפי אם לא מיליוני חשיפות ביום. ההישג הוא עצום – לראשונה, סדר היום התקשורתי, לא נקבע בבלפור. לנתניהו יש כמובן את הכוח להשפיע עליו (באמצעות מבצעים צבאיים למשל), אבל סוף סוף יש מולו מכונת אנטי רעל אמיתית.

במהדורות הטלוויזיה, הוא עדיין שולט. כמעט בכולן, בכל רגע נתון. בשם "האיזון הקדוש", החשש מבריחת צופים ל-14 והעובדה הפשוטה שמחאות מתמשכות לא עושות טוב לביזנס, הספינים האינסופיים של לשכת רה"מ עדיין חוגגים (האחרון – קשקוש ה"אכיפה הבררנית"). על תודעת הציבור הרחב, למהדורות האלה יש עדיין השפעה משמעותית, אבל בשדה שמחוץ למדיה הישנה, ברשתות החברתיות – ויותר חשוב אפילו, בשיח היומיומי – המחאה היא זו שמובילה כיום את סדר היום התקשורתי. היא קובעת מה חשוב ומה לא, היא מחליטה על מה ידברו.

ועכשיו, המשימה היא לא להרפות. לגייס כספים ותומכים שיאפשרו למכונת האמת להמשיך לפעול. להכניס, בכל דרך אפשרית אנשי מחאה לאולפני הטלוויזיה, למצוא דרכים לפרוץ לדור הצעיר, שמוחו נשטף על ידי בן גביר וחבריו בשנים האחרונות ובמהלך סגרי הקורונה. ואחר כך – יש למצוא דרכים נוספות להגיע גם לקהלים אחרים – ובהם לחרדים ולערבים.

גבע קרא עוז, איש תוכן עצמאי, בין השאר כותב ועורך ומנהל סושיאלבאתר ריסטארט ישראל

• מחאת הדמוקרטיה
• טור דעה
• תקשורת
• אינטרנט
• ווטסאפ
• רשתות חברתיות