אתם מכירים את האמרה על אקדח שמופיע במערכה הראשונה. היא תקפה גם למדרגות ספיראליות ולצלחות חרסינה יקרות, וב"עוזרת הבית" שתיהן מוגשות לנו עם חיוך רומזני. פול פייג מתמחה בבימוי קומדיות, חלקן רצחניות, על אחוות נשים – מ"מסיבת רווקות" ועד "בקשה מסתורית" – וסרטו האחרון משתלב היטב ברפרטואר שלו. הפעם מינון הטראשיות גבוה במיוחד, והמערכה השנייה מפוספסת מבחינה טונאלית, אבל אז מגיעה המערכה השלישית שמעוררת תגובות קולניות בקהל ומצדיקה את היציאה מהבית.
>>

זה עיבוד זריז לרב המכר מאת פרידה מקפאדן שיצא לאור ב-2022. הספר כבר הניב שני המשכים, שהפכו אף הם לרבי מכר, ואפשר להניח בביטחון מלא שגם הם יהפכו לסרטים. מדובר בוואריאציה על מותחני אימה טראשיים משנות התשעים, כמו "דרושה שותפה רווקה" ו"היד שמנענעת את העריסה", על נשים (רווקות) זרות שחודרות לבתים של נשים נשואות ומחוללות מהומה. אלא שהנוסח החדש מותאם לעידן הנוכחי, שבו מאות אלפי אמריקאים חיים במכוניותיהם, והדי metoo עדיין מורגשים באוויר.

סידני סוויני, בהופעה אטומה למדי, היא מילי, אסירה משוחררת (על תנאי) הנואשת למצוא עבודה, שאם לא כן תחזור לכלא. אמנדה סייפריד היא נינה, עקרת הבית החייכנית שפותחת בפניה את דלת ביתה המהודר בלונג איילנד, ומזמינה אותה להתגורר בעליית הגג המוארת (עם חלון שלא נפתח). נינה מספרת למילי שהיא בהריון, ולכן תזדקק בקרוב לעזרה עם בתה בת השבע סיסי. החיוכים של נינה גדולים מדי ובגדיה לבנים מדי, כך שברור כבר מהתחלה שהחזות המושלמת תיסדק במהרה (הסצנות המוקדמות הזכירו לי את "חלב" של מאיה קניג). ואכן, כבר למחרת נינה מאשימה אותה האשמה מופרכת כלשהי, תוך כדי שהיא נוקטת בגזלייטינג, ומבלגנת את המטבח בפרץ של טירוף.

מילי רוצה לברוח משם, אבל, כאמור, אין לה אופציות. נוסף לכך, בעלה החתיך של נינה, אנדרו (ברנדון סקלנר מ"איתנו זה נגמר"), מגונן על מילי מפני זעמה של רעייתו, כך שיש לה אל מי לפנות בצרתה. כשאנחנו מתוודעים לאמו האיומה של אנדרו, בגילומה החד של אליזבת פרקינס (שמתמחת בדמויות כאלה), לא ברור איך הוא יצא כזה גבר מושלם. עוד פחות ברור מה תפקידו של הגנן הסקסי אנזו (מישל מורונה מהסרט האירוטי "365 ימים"), שרוב הזמן עומד בגינה ותוקע בה מבטים ממוקדים. תפקידו של הגנן יישאר לא ברור עד הסוף – הוא הדמות הכי לא מטופלת בסרט. אבל שאר הדמויות המרכזיות יחשפו בהדרגה רבדים נסתרים.

אף שהסרט נקרא "עוזרת הבית", הכוכבת הבלתי מעורערת של המערכה הראשונה היא אמנדה סייפריד, שנוגסת בתאווה בתפקיד הרעייה המעורערת, ומגישה הופעה שנונה ומבדרת, שתורמת לסרט גוון של אימה. מאז בכורתה הקולנועית כתיכוניסטית טיפשה במיוחד ב"ילדות רעות" (2004), סייפריד פיתחה קריירה מגוונת וכיכבה בכמה להיטים גדולים (היא הזמרת הכי טובה ב"מאמה מיה!"). אבל רק בעשור הנוכחי כשרונה הגיע לפריחה מלאה ולהכרה שהחלה לזכות אותה בפרסי אמי וגלובוס הזהב ("עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס") ובמועמדות לאוסקר ("מאנק"). עכשיו היא מועמדת לגלובוס הזהב על הופעתה בסרט היותר יומרני "צוואתה של אן לי", אך הופעתה כאן ללא ספק כיפית יותר, וניחנה בטיימינג קומי מעולה.

אחת הבעיות של המערכה השנייה היא שסייפריד כמעט אינה נוכחת בה, ולכן ההומור מתפוגג ואנחנו נשארים עם הטראש. היא חוזרת בגדול במערכה השלישית, וגם סוויני מקבלת הזדמנות לפרוץ מהדימוי שלה כ"MAGA Barbie" שמנוצל באופן ברור במערכה השנייה באמצעות זוויות המצלמה והבגדים שהיא לובשת ופושטת. כמו רוב הסרטים היום, "עוזרת הבית" ארוך מדי – הוא נמשך יותר משעתיים – ונראה שאפשר היה לקצר ולחדד. אך בהדרגה מתברר שהוא עוסק בתמה מהותית, שנארזה לתוך עטיפה נוצצת, וכאמור טראשית, ושהרמזים היו שם וכאן מהתחלה. צריך רק לשים לב.
3.5 כוכבים
The Housemaid בימוי: פול פייג. עם סידני סוויני, אמנדה סייפריד. ארה"ב 2025, 131 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע