החיוכים בכיכר החטופים הדגימו את הפשטות הבלתי נסבלת של השחרור
מזמן לא נראו מראות שמחה כאלה בכיכר החטופים, והשמחה בשחרור נמהלה בכאב כשראינו כמה פשוט לשחרר חטוף אם ממש רוצים. לא קל, אבל פשוט. צריך לדבר, צריך לשבת לשולחן המו"מ ובעיקר צריך לרצות את זה. כלנית שרון מסבירה שיש רק סיבה אחת שבגלל הכל תקוע
כבר חודשיים מאז שעצרנו את העסקה הקודמת, אנשים פה מתהלכים בכבדות עצומה. אי אפשר לנשום זה כבר אנדרסטייטמנט למצב שבו נמצאים אזרחיות ואזרחי המדינה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה. ופתאום ברגע אחד, מגיעה הודעה ככה סתם, בערב רגיל, שמשחררים חטוף. עידן אלכסנדר, חייל בודד שעלה לארץ מארצות הברית כדי להתגייס. למה דווקא הוא? כי יש לו אזרחות אמריקאית.
>> החינוך הממלכתי בסכנה: אג'נדה משיחית בדרך לתוכנית הלימודים
>> מה יש לצחוק: איך ההומור הישראלי שרד את המלחמה? בקושי
הלב לא ידע את נפשו. לשמוח? כמובן. חטוף משתחרר, בחור צעיר ששרד 584 ימים בשבי חמאס, חייל שיצא להגן עלינו ועל המדינה שלנו ונחטף בעת מילוי תפקידו, חוזר הביתה. אין דבר מרגש יותר, משמח יותר, מעורר תקווה יותר. חתיכת עור קטנה וחדשה על הפצע הפתוח של כולנו שאולי תעזור לו להגליד. ובמקביל דקירות הכאב הקשות: עוד 58 נשים ואנשים שם. עוד 58 משפחות שגורל יקיריהן לא ידוע, והן לא מקבלות תשובות, לא מקבלות מידע חדש, שום כיוון דרך. למה? כי אין להן דרכון זר. כי הילדים שלהן, הבעלים שלהן, הבנות שלהם, הבנים שלהם "רק" ישראלים. והכל קורה פתאום ומעל הראש שלנו.
מה זה אומר עלינו? איזה אנשים הפכנו להיות?
כאלה שמקדשים מוות על פני חיים.
כאלה שמקדשים כיבוש שטח על פני חיים.
כאלה שמעדיפים כוח על פני הצלת חיים.
כאלה שתאבי נקמה על פני הצלת חיים.
אי אפשר להכיל את הקלות הבלתי נסבלת של השחרור הזה. כמה פשוט זה לסיים כאן את המלחמה הזאת, כמה פשוט זה ליצור מציאות אחרת. אם אפשר לעשות את זה כך, זה פשוט. לא קל, אבל פשוט. צריך לדבר, צריך לשבת לשולחן המשא ומתן ובעיקר צריך לרצות את זה. לרצות להציל, לרצות להגן, לרצות להשיב את הביטחון, לרצות להשיב את החופש, לרצות לאפשר לנו, אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל לחזור לנשום, ולאחים שלנו לשוב לחיים.
שום דבר מכל אלה לא באינטרסים של הממשלה הזאת. בגלל זה הכל תקוע. עד שמגיעה "יד אלוהים" כתומה בשם דונאלד טראמפ ומכתיבה מדיניות אחרת. בחיים לא האמנתי שהוא יהיה האיש שיציל אותנו מעצמנו. ובאיזשהו אופן, כרגע, הוא אכן האיש. הלוואי שימשיך לדחוף, שימשיך ללחוץ, שימשיך לקחת את הכוח מממשלת הדמים הזאת. שכולם יחזרו עכשיו, באמת עכשיו, כי הוא פתח לנו את הצוהר.
מי היה מאמין שיהיה קל כל כך לכבול אותם וקשה כל כך לשחרר אותם, והכל על האדמה שלנו. בבית שלנו. לא אפסיק להיאבק עד שכולם יחזרו, עד שנעיף הביתה את המקריבים והמפקירים ונתקן את המדינה. כדי ששחרורו של חטוף לא יהיה כה בלתי נסבל בקלותו, אלא המובן מאליו.
>> כלנית שרון היא מנכ"לית שותפה בתנועת המחאה האמנותית "החזית הוורודה"