גל קטן ופתאומי של סדרות ישראליות דוברות ערבית ("סאדה", "יאפא" ,"נוטוק") שלח את אבישי סלע לבדוק איך נראה "הערבי" דרך המסך הישראלי שבסלון לאורך העשורים. והמסקנה היא שהוא בעיקר לא נראה: הייצוג שלהם על המסך אפסי. המיינסטרים הישראלי פשוט מחק את אזרחי המדינה הערבים מהמציאות שלו
אולי זו תשובה של עולם הטלוויזיה למיינסטרים הישראלי, אולי זו סתם התפתחות ספונטנית שמחפשים להדביק לה כותרת – אבל התחושה היא שנכון לינואר 2026, השפה הערבית בטלוויזיה הישראלית זוכה לעדנה מחודשת. זה התחיל ב"נוטוק", הסדרה של רועי עידן ב"קשת" על המגזר הדרוזי, המשיך בדרמת המתח "יאפא" של התאגיד, והגיע בשבוע שעבר ל"סאדה", סדרת הדרמה החדשה (והמצוינת) שעלתה בערוץ מכאן. שלוש סדרות דרמה דוברות ערבית שנמצאות על הרדאר שלנו – משהו שלא חווינו כמותו המון זמן.
>> פברואר מפחיד: 8 סדרות שבטח תרצו לראות החודש בנטפליקס
>> מה חדש בדיסני+: 14 סדרות וסרטים שבטח תרצו לראות בפברואר
ובכל זאת, לפני שמתחילים לחגוג את רנסנס הדו-קיום הפתאומי הזה על המסך, לפני שמתחילים לטעון שההתעוררות הזאת לא מקרית ומפתחים סביבה תיאוריות ואולי איזה חיבור אקוטאלי להפגנת התמיכה בציבור הערבי שתתקיים הערב (מוצ"ש 31.1) בתל אביב, כדאי להסתכל רגע על המציאות, זו שבדרך כלל לא מספקת המון סיבות לחגוג.
ההיסטוריה של הייצוג הערבי בטלוויזיה לאורך השנים לא מספרת שום דבר טוב. אם רוצים לבחון איך נראה "הערבי" דרך המסך הישראלי או איך הטלוויזיה הישראלית מציגה את אזרחי המדינה הערבים (שהם כ-20 אחוז מתושביה המדינה), מדובר בעצם בסקירה ממש מהירה. יש כל כך מעט מהם, והם זוכים לייצוג כה מועט, שבפרספקטיבה של עשורים, כפי שהם משתקפים מהמסך, כמעט ונדמה שבפועל אין ערבים בישראל ואולי מעולם לא היו.
חשוב לזכור שבלי הערבים שהקיפו אותנו, כנראה שלא היתה קמה כאן טלוויזיה כלל. ההיסטוריה של המסך הישראלי החלה ב-1968, כשאחרי מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל (ששנים נלחמה בטלוויזיה ולא איפשרה לה דריסת רגל בארץ, בעיקר דרך ראש הממשלה המיתולוגי דוד בן גוריון ז"ל) חיפשה כלי במלחמה על התודעה והקימה את הטלוויזיה הישראלית, קודם כל כדי לשמש קונטרה לתעמולה הערבית.רשות השידור שידרה בהתחלה מספר שעות מצומצם, כשזמן המסך נחלק בין ארבע שעות ערבית ורק שעה אחת של עברית. המסר נועד לשדר כלפי חוץ, לים הערבי שהקיף אותנו: ישראל לא מאיימת כמו שאתם חושבים, היא גם הרבה יותר יפה ממה שנדמה – ובעיקר, היא לא הולכת לשום מקום.
עם הזמן, כמובן, הפרופורציות השתנו, כוחות חדשים נכנסו לרשות – ביניהם מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון וחיים יבין יבדל"א – ובנו את הטלוויזיה בעברית. מכאן, הייצוג הערבי על המסך הלך ונחלש, נדחק לשעת שידור אחת לפנות ערב ולפינת "הסרט הערבי" של שישי אחה"צ, עד לגל השני שהגיע בשנות השמונים: שייקה אופיר ניסה ללמד ערבית בפרים טיים, ברדיו בלטה דמותו הסאטירית של האשם תמיד בגילומו של יאיר ניצני מ"מה יש" המיתולוגית של גלי צה"ל, אבל את חומת הניכור והככחשה הבקיעה יותר מכל הסדרה הקומית "המסעדה הגדולה".
באמצע שנות השמונים, גם על רקע האינתיפאדה שבדיוק התחילה להתבשל בשטחים, קיבלנו על המסך אידיליה – את המסעדה הערבית ("מזרחית") בכיכובו ובבעלותו של אבו ראמי (ז'אק כהן), כשמסביבו שורה של טבחים ומלצרים ערבים משעשעים, כשלאורך הסדרה שאלת היהודים-ערבים כלל אינה עולה ובטח שלא מפריעה לאף אחד – להפך. כמו ששרה באותה התקופה להקת פיקוד המרכז – "רק צריך לשבת מסביב לשולחן", לנגב משהו ולשיר ביחד. סביב השולחן ישבו לא מעט כוכבים בולטים מהתקופה – כולל גדי יגיל, ציפי שביט וספי ריבלין שהתארחו בה – והיא הייתה להיט של ממש במשך שלוש עונות בן 1985 ל-1988. בעקבותיה הגיעה גם "שכנים", עוד סדרה קומית של ערוץ 1 על בית משותף, שלוקחת את הקונפליקט בקלות.
דווקא עם פרוץ שידורי ערוץ 2 המסחרי, הנוכחות הערבית על המסך דעכה בבת אחת. קברניטי הערוץ החדש החליטו לתת לציבור לראות רק מה שהציבור רוצה לראות, והחליטו במקביל שהציבור לא רוצה לראות ערבים על המסך. המיינסטרים הישראלי החל בנקודה זו לבנות לעצמו גטאות של תודעה – מעין מקום מבודד שהמציאות אינה חודרת, מקום שבו אין ממש מקום לציבור הערבי ולמאוויים שלו, לתרבות שלו, להוויה שלו. באותן שנים אם פגשתם ערבים על המסך, זה בדרך כלל היה בקומדיה ובצורת הגחכה, כשהמנעד נע בין מהדמות של ערפאת ב"חרצופים" ובין הדמות של ערפאת ב"זהו זה", ודור שלם של קומיקאים התמחה במבטא ערבי גרוע.
מה ששבר את הטאבו פעם נוספת היה דווקא הריאליטי, הז'אנר הלוהט החדש חייב נוכחות של אנשים אמיתיים על המסך, וכך, אחרי תקופה ארוכה מאוד של הדחקה, שוב ראינו ערבים על המסך. ערבים אמיתיים מהארץ האמיתית. מפיראס חורי, זוכה העונה השנייה של פרויקט Y, דרך רנין בולוס שכיכבה בעונה הראשונה של "האח הגדול" (וסיימה במקום התשיעי), נידאל קראניתג'י שזכתה ב"דוגמניות" ומעל כולן – פותנה ג'אבר, שסיימה במקום הרביעי בעונה השנייה של "האח". ב-2014 זכתה גם ב"מאסטר שף" מתמודדת ערביה – נוף עתאמנה איסמעיל. העובדה שבריאליטי נוצר קשר אישי-רגשי עזרה מאוד לערבים לדלג מעל המחסומים, להגיע ללבבות של הישראלים ואפילו להתחבב עליהם.
עליית המדרגה הבאה, במקביל לעליית הריאליטי, שודרה גם היא בערוץ של "מאסטר שף" ו"האח הגדול" והייתה אולי נקודת השיא של הייצוג הערבי על המסך – "עבודה ערבית". ושוב אנחנו חוזרים להומור בתור שובר הקרח ומפרק הפחדים הגדול מכולם, כשהפעם, סיפור חייו של סייד קשוע הביא סדרה דוברת ערבית לפריים טיים של הערוץ המסחרי. הסדרה פרצה דרך וגם הצליחה מאוד – ארבע עונות בטופ של המיינסטרים הישראלי הקשוח, ואי אפשר היה שלא להתאהב בה (גם אני בשנות העשרים לחיי התאהבתי בדמות של אמג'ד ובסיפור חייו). "עבודה ערבית" לא רק הצליחה ברמת הרייטינג, היא גם שברה מחסום מסוים של שפה ותרבות בסביבה שמפחדת ממנה ומעדיפה לא לשמוע אותה.
אגב, מתוך "עבודה ערבית" בקעה כסוג מיוחד של ספין אוף אחת הסדרות הכי משמעותיות שנוצרו כאן, "התסריטאי". סייד קשוע ושי קפון, שעמדו מאחורי הסיטקום המצליח של קשת, יצרו את הסדרה בת עשרה הפרקים (עונה אחת בלבד), ששודרה בימיה האחרונים של רשות השידור הישנה, טרם ימי התאגיד. זו כבר היתה סדרה הרבה פחות נוצצת, אבל גם הרבה יותר אמיתית ומתוחכמת, על סיפור חייו של קשוע, כמי שכותב בדיוק את הסדרה המצליחה ההיא אבל מנסה להתנתק ממנה. היא הייתה חשובה כי היא לא שמה את הערביות במרכז – אלא את כאתב (יוסף סוויד) ערבי שחי בסביבה יהודית מובהקת ומתלבט על החיים בתוכה.
האידיליה הזאת של יצירה ערבית בפריים טיים היהודי היא, בסופו של דבר, רק טיפה בים. במרץ 2025, "מדד הייצוג" שבוחן הופעה של ערבים בשידורי האקטואליה בטלוויזיה הראה שרק 1.6% מהמרואיינים בישראל הם ערבים. בקשת, שלכאורה נתנה את המנדט ל"עבודה ערבית", זה ירד לאחוז בודד. באולפני האקטואליה גם לא תפגשו הרבה כתבים ופרשנים ערבים, לוסי אהריש היא נציגה כמעט בודדה של המגזר על המסך כבר יותר מעשור, גם טאלנטים צעירים ומוכשרים כמו סולימן מסוואדה ומוחמד מג'אדלה מגלים מהר מאוד שתקרת הזכוכית נמוכה מאוד עבורם.
בשנים האחרונות, אם ראינו ערבים על המסך – זה היה דרך "פאודה". כלומר, דרך הקונפליקט בצורה הפשוטה שלו: יהודים מסתערבים שנלחמים בערבים הרעים שבצד השני של הגדר. את הקול הערבי המורכב העדפנו להדחיק, בטח אחרי טבח שבעה באוקטובר והסנטימנט האנטי-ערבי שהתחזק בעקבותיו.
הציבור היהודי לא מקבל באהדה את הקול הערבי ולא מוטרד מהיעדר הייצוג הערבי במציאות שלו, זה לגמרי שקוף לנו בשלב זה, אנחנו לא רואים שאנחנו לא רואים. אבל יש מספר רגעים של חסד שבהם, כשהכוכבים מסתדרים בשורה, גם העיוות הזה מצליח להיתקן. ודווקא עכשיו מגיע הגל החדש של היצירה הערבית – שלא מחפש להצחיק או להקליל, סדרות שנוצרו על ידי ערבים ויהודים עבור ערבים ויהודים.
להבדיל מ"נוטוק", שעוסקת בקהילה הדרוזית שהצליחה לחדור את המיינסטרים היהודי (בגלל השירות בצה"ל), "יאפא" ו"סאדה" הן לא סדרות נחמדות לעיכול. שתיהן נוגעות בבעיות קשות של המגזר, לא מתחבאות מהקונפליקטים ומבקרות גם את החברה הערבית וגם את היהודים שמסביב, שמתייחסים לבעיות במגזר במשהו שנע בין אדישות מוחלטת לבין פאניקה רבתי.האם "יאפא" ו"סאדה" הן בשורה חדשה או עוד טיפה בים של גזענות? הזמן כנראה יגיד. אבל הנה, אפשר גם לא להדיר אותם לגמרי מהמסך. צריך לנסות את זה גם במציאות מתישהו.