עוד חודשיים, בחודש מאי הקרוב, יחגוג תאגיד השידור הציבורי תשע שנים להיווסדו. זה אולי לא נחקק לנו במוח כאירוע מהפכני, אבל יום הקמתו של התאגיד – על חורבותיה של רשות השידור ז"ל – היה אחד הימים המשמעותיים ביותר בתולדות היצירה הישראלית. זה היה היום שבו נולד כאן שידור ציבורי אמיתי – פורץ דרך, משמעותי, כזה שלא נתון לכבלי הרייטינג אבל כן מצליח לגעת בחברה הישראלית על כל גווניה ונותן המון מקום ובמה ליוצרים ישראלים, ומספק הוכחה מרהיבה לכך שכשנותנים ליצירה מקורית זמן ואורך רוח קורים דברים מדהימים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> לה פמיליה: 10 המערכונים הכי טובים של "איש משפחה" בכל הזמנים

ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתו של התאגיד כמקור נובע של יצירה, היא המספר הרב של הסדרות המוצלחות שלא נכנסו לרשימה, ומספר הסדרות החדשות שנכנסו אליהמאז ערכנו אותה לראשונה לפני כשנתיים. בתקופה שבה קשה להתעודד, כשהשידור הציבורי שוב מאוים בידי אויבי הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, כדאי להתמקד רגע בתוצרת הנפלאה של תרבות מקומית ברמה הגבוהה ביותר שבקעה ממפעלות כאן. פשוט תחשבו על זה בתור 15 המלצות צפייה משובחות שקיבלתם מהמדינה. אין על המדינה!

קופה ראשית

היא נולדה עוד בימי הטלוויזיה החינוכית הישנה, אבל התפתחה ותפחה לכדי הסיטקום הישראלי המצליח והמוצלח ביותר שהיה כאן. סיפורו של הסופרמרקט "שפע יששכר", שהחל בתור סדרה קטנה וממזרית והפך ללהיט כלל ישראלי, הוא קומדיית מקום עבודה מצוינת (פרי יצירתם של נדב פרישמן ויניב זוהר), שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם קומוניקטיבית לקהל הרחב. טיטינסקי, כוכבה שמש, שירה שטיינבוך וראמזי הפכו לדמויות קאלט, וכל מה שנשאר לכם לעשות זה להתמוגג ממנה.

היהודים באים

עוד הפקה שאמנם לא נולדה בתאגיד, אבל הפכה בזכותו לספנת הדגל של הקומדה הישראלית. בעולם שבו אין "ארץ נהדרת", כנראה שזו היתה תכנית הסאטירה של המדינה – כזו שלקחה את הסיפור של כולנו, של העם היהודי ומדינת ישראל, וידעה לעשות את מה שיהודים עשו כל השנים: לצחוק על זה בצורה מושלמת. אסף בייזר, נטלי מרכוס ויואב גרוס יצרו פורמט סאטירי משובח עם קאסט שהוא שילוב מרהיב בין ישן וחדש (ממוני מושונוב הוותיק שמראה שוב איזה שחקן קומי אדיר הוא, ועד יניב ביטון שעשה שם את צעדיו הראשונים בדרך להיות סופרסטאר). לצערנו היא ירדה אחרי שש עונות – אבל אנחנו עוד ממשיכים לקוות לקאמבק.

אינתיפאדה

התאגיד יצר לא מעט סדרות דוקו מצוינות (חלקן יופיעו פה בהמשך) שמספרות את הסיפור הישראלי, מ"סינדרום עזה" דרך "לבנון" ועד "איפה הייתם בהתנתקות", כאלה שהצליחו להציג את ההיסטוריה הקרובה שלנו מזוויות שונות ולהאיר באור חדש את הסיפורים שמעצבים את חיינו. אבל "אינתיפאדה", שיצרו בן שני ושי להב, שונה כי היא באה לא מעיני המתעד, אלא מהעיניים של מי שהיו חלק מזה. שני ולהב, שניהם, באו לסדרה כמי שהיו שם כחיילים ולקחו חלק פעיל בתקופה השנויה במחלוקת, וסיפרו את מה שראו עיניהם ממש. יחד עם המוזיקה המעולה ברקע (כולל השיר "תגידי אש תגידי מים" של מאיר בנאי ז"ל, שמלווה את הסדרה) הם הותירו כאן סדרה מטלטלת, לא פשוטה, אבל צפייה חובה לכל ישראלי.

שעת נעילה

דוגמא טובה למה שקורה כשהיצירה הישראלית מגיעה לשיאה. "שעת נעילה" היא ה-אפוס של התאגיד: סדרה אחת, רק עשרה פרקים, אבל כזו שמספרת את הסיפור של מלחמת יום הכיפורים בצורה מופלאה ומצמיתה – דרך עיניי החיילים והסיפורים שלהם. היא לא פחדה לגעת בפצע פתוח של החברה הישראלית, מה שהיה טראומה עצומה (עד שבאה גדולה ממנה) וסיפרה באומץ איך הגענו אליה. עמית כהן, רון לשם, דניאל אמסל, גל זייד, ירון זילברמן ויזהר הר-לב יצרו סדרה שוברת לב ולא קלה לעיכול, שממרחק של כמה שנים בהחלט נראית כמו מאסטרפיס (וגם נמכרה ל-HBO).

מקום שמח

מהסדרות החדשות ברשימה – והיא הרוויחה את המקום שלה ביושר. אחד הלהיטים הגדולים של התאגיד, למרות החיסרון המובנה מול הערוצים המסחריים. השילוב בין תיקי דיין לנועה קולר (היא תופיע כאן לא מעט), ההופעה המעולה של אביהו פנחסוב (שגם הנגישה אותו כשחקן דרמטי מצוין במקומות אחרים), והכתיבה הרגישה של קולר ורם נהרי ליטפו את הכאב היומיומי שלנו כל פרק ופרק. היא לא שמה פוטושופ, היא לא סיפרה סיפורים, היא היתה ריאליסטית עד כאב – אבל גם כזו שמסוגלת לרפא. כמה יופי.

האחיין שלי בנץ

קודם כל אל תהיו קטנוניים – "האחיין שלי בנץ" אולי עלה בחינוכית, אבל משודר גם בכאן 11. זה אולי סיטקום לילדים, אבל הוא גם אחד הסיטקומים הטובים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות: קאסט קומי שלא מרגיש כאילו נטחן עד דק על המסך, דמויות ארכטיפיות שמרגישות חדשות, תסריט מצוין ובעיקר מלא מלא מלא פאנצ'ים. זה כבר נהיתה כמעט קלישאה להגיד שכשמתייחסים לילדים ברצינות של מבוגרים, התוכן הטוב ביותר נולד, אבל "בנץ" הראתה שכשמתייחסים לילדים אפילו יותר ברצינות מלמבוגרים, התוצאה היא התוכן הכיפי ביותר.

יקומות

עוד אחד מהדברים שאתה יודע, עמוק בתוכך, שלא היו עולים לשידור בחיים ברשות השידור הישנה, אבל בהחלט מסמלת את דרכו וסוד כוחו של התאגיד: היכולת לתת במה ליוצרים להגיד את מה שהם רוצים ולראות שכשעושים את זה, גם הקהל יודע לאהוב חזרה. האיש שבמוקד הוא רועי כפרי – אחד היוצרים הכי מקוריים שמסתובבים כאן, שסוף סוף קיבל את הסדרה שלו; את המקום שבו הוא יכול להתפרע. וזה אכן מופרע ושונה מאוד מכל דבר ששודר על המסך הישראלי, יצירה משונה ונפלאה שמצליחה לא רק להצחיק, אלא גם לרגש. טריפ ששווה לעלות עליו.

משי זהב

מהדברים שגורמים לך להגיד – "בשביל זה יש תאגיד" (סליחה על החרוז). בחברה הישראלית, כידוע, לא פשוט להיות חושף שחיתויות – אבל לפעמי זה מצליח להפוך את העולם לטיפה יותר טוב. וכך הגיעה הסדרה התיעודית של שרון יעיש שהביאה את סיפורו הפתלתל והמחליא של יהודה משי זהב – מי שהחל כפורע חוק, הפך לגיבור לאומי וסיים מבוזה (בצדק) בתור איש נתעב שהתעלל מינית בגברים, נשים וילדים. סדרה שעשתה צדק, ופרמה את המסכה היפה שכיסתה על האיש המכוער. סדרה חשובה, שהיתה יכולה להיוולד רק כשיש גוף שידור ציבורי חזק שיכול לשדר אותה. רגע מעורר כבוד.

חזרות

בתקופת הקורונה לאמריקאים היה את "טד לאסו", הממתק המנחם שליווה אותם בסגרים, ועזר להרגיע את התחושה שסוף העולם בדרך. אצלנו, בקטנה, הייתה "חזרות" – שגם היא שודרה בלב אותה תקופה קשה וסיפקה את אותה פונקציה. הסדרה של ארז דריגס ונועה קולר, שגם כיכבו בשני התפקידים הראשיים, הייתה אמיתית וכנה, קומדיה מרירה על זוג לא מושלם שמצליח לנצח הכל – והרגע שבו קולר שבתה סופית את ליבו של עם ישראל, גם היום – שש שנים אחרי ששודרה – היא עדיין בינג' נהדר להתכרבל מולו בימים אפלים. הצלחה גדולה שנקטעה באיבה בגלל פרשת דריגס, עם הרבה שכבות של אירוניה.

המו"לים

לעיסוק של התקשורת בעצמה יצא שם לא טוב, ובכל זאת – זו סדרה תיעודית מעולה. הפרויקט של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי מספר את סיפורה של העיתונות הישראלית דרך בעלי הבית – ממוזס, דרך נמרודי, שוקן ואדלסון – ובדרך גם סיפור של מדינה שלמה בהידרדרות. הסדרה שחשפה איך מפא"י היתה מעורבת בניהול "ידיעות אחרונות", שסיפרה את הסיפור המטורף של פרשת האזנות הסתר, והגיע עד תיק 4000 והדיל המושחת בין נתניהו למוזס, לא עשתה חיים קלים לעיתונות הישראלית – ובדרך אמרה משהו הרבה יותר גדול מעוד סדרה ברנז'אית. זה סיפור על השחתה, על כוח לא מרוסן ועל הקורבנות שנופלים בדרך. עוד סדרה שחשוב לראות, לא רק כחובבי תקשורת, אלא גם כישראלים. בדיוק מה שהתאגיד יודע לעשות מעולה.

מנאייכ

עוד רגע שיא של התאגיד – ממקום לא צפוי. בתוך התקופה השבטית שבה אנחנו חיים, אפשר היה לבטל את "מנאייכ" מכל כך הרבה סיבות – אבל אי אפשר, וגם לא כדאי. הסדרה שכתב רועי עידן הצליחה להתגבר על כל הבעיות ולהאיר את מה שבאמת דרוש תיקון בתוך המערכת המשפטית – בעיקר למי שחושב שהיא חשובה לדמוקרטיה שלנו. חוץ מזה, היא פשוט סדרה מצוינת – שלוש עונות ושלושים פרקים, כולל התפקידים המדהימים של שלום אסייג (פריצה מרהיבה כשחקן דרמטי) בתור איש מח"ש איזי בכר, עמוס תמם בתור ברק הראל (אחד הנבלים הכי טובים שהיו כאן), ולירז חממי המדהימה בתור השוטרת טל בן הרוש, בתפקיד שהכניס אותה לכל בית בישראל. ככל הנראה סדרת המשטרה הכי טובה שהיתה בישראל.

שיר אחד

תוצר "תאגידי" מובהק. מה שהחל בתור פודקאסט מוזיקלי מימיה הראשונים של מחלקת הדיגיטל, הפך לימים לסדרת טלוויזיה ולמקור מרהיב של יצירה מוזיקלית ישראלית. מאיה קוסובר וניר גורלי הם הדמויות הראשיות שהובילו צוות שלם שהצליח לספר, דרך שירים גדולים וקטנים כאחד, את הסיפור הישראלי. הפודקאסט הפך לאחד המצליחים בישראל, ועשה את דרכו באדפטציה מושלמת אל המסך הקטן. בימים האלה, שבהן הטלוויזיה גורמת לנו לבכות בקטע רע, כמה טוב שיש את הסדרה הזאת שגורמת לנו לייבב בקטע טוב (גם אם אתה ברכבת וזה מביך. לא חשוב שמות).

המפקדת

סוד קסמן של לא מעט סדרות תאגיד הן העובדה שהן מצליחות לדבר בשפה חדשה שמתנערת מהקלישאות של פעם, וכשאתה רואה אותן – אתה מכיר אותן. כזו היא "המפקדת", הדרמה הקומית של עטרה פריש וניר ברגר שאי אפשר היה שלא להתמכר אליה. גם כאן, שלוש עונות ושלושים פרקים – לצערנו לא יותר – אבל עבודה מרשימה, כולל תפקיד הפריצה הגדול של אלונה סער בתור קצינת החמ"ל נועה לויתן הקשה כיהלום אבל אהובה להפליא. סיפורן של מפקדות בבסיס טירונים, שהוא על הרבה יותר מצבא: הוא על יחסי כוח ומערכות יחסים, ופריפריה מול מרכז, ובעיקר על מקומן של נשים בחברה שלנו. סדרת צבא מצוינת ששווה תמיד לחזור אליה. אם ראיתם, ובעיקר אם לא.

כוורת: נתתי לה חיי

אין להקה ישראלית שתועדה כמו להקת "כוורת". הסופר גרופ הישראלי כבר זכה למספר יצירות דוקומנטריות (ולפרק מיוחד בסדרת הדוקו "סוף עונת התפוזים") לאורך השנים, ובכל זאת, "נתתי לה חיי" היא סדרה שונה. גם בגלל שהיא לא מתמקדת רק בלהקה אלא גם בדמות נוספת שהיא כמעט חלק ממנה – כמעריץ. יואב קוטנר, אחד מגיבורי הרדיו הישראלי, מגיע לכאן כיוצר אבל הוא לא רק מתעד אובייקטיבי. הוא חלק מהסיפור, והנוכחות שלו גם מצליחה להוציא צדדים וסיפורים חדשים מהמוזיקאים הכי אהובים ומוכרים בישראל. לכל מי שאוהב מוזיקה, בוודאי ישראלית ובוודאי את כוורת, זו יצירת חובה.

כל האימהות משקרות

נכון, היא רק מעכשיו, ויש את הטיית העכשוויזם שכל הזמן מאיימת עלינו. ובכל זאת, היא ראויה לציון. עטרה פריש מ"המפקדת" חזרה עם היצירה שירדה מהמסך לא מזמן (יחד עם הכותבים נועם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור ויעל כץ), ונתנה ביטוי של קול נשי עצמאי וחזק על המסך שלנו; לא משהו מובן מאליו, במציאות שבה אנחנו חיים. מאיה מרון בקאמבק המבורך לחיינו, אגם רודברג ששוב הוכיחה שהיא שחקנית דרמטית עצומה, סדרה שהצליחה לעטוף בעטיפת צלופן את המציאות הכואבת שהיא מטיחה בנו בסיום.

• המסך
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות
• הסדרות הכי טובות

השבוע חגגנו 90 שנה לשידור הציבורי במדינת ישראל, אבל הרבה השתנה מאז 1936. מאז הפיכת הערוץ הראשון לתאגיד השידור הציבורי, ועלייתו של ערוץ כאן 11 לפני כמעט עשור, התדמית של הערוץ הראשון השתנתה מקצה לקצה. לא עוד ערוץ אפרורי ומיושן, אלא מקום מגניב ובועט, בית לדרמות מרגשות, קומדיות מצחיקות ותכניות דוקו-ריאליטי מרתקות. אך בכל זאת, אפשר לזהות גם דפוס מסויים בסדרות המקור של כאן 11, אז החלטנו ליצור רשימה של תכניות חדשות שיכולות להתאים. מי יודע? אולי יום אחד תוכלו לצפות בהן.

>> כאן הסתיימו שידורינו: 11 רגעים ממש גרועים בתולדות ערוץ 1
>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית

לסביות דתיות בצבא

סוף סוף, סדרה שמשלבת את כל מה שאנחנו אוהבים לראות בטלוויזיה. רותי (נונו, בתפקיד טלוויזיוני ראשי ראשון) מתגייסת ליחידה צבאית מיוחדת שמורכבת כולה מנשים דתיות. אבל יש לה סוד: היא לסבית. למזלה גם רוב הבנות הדתיות ביחידה יש סוד: הן לסביות. זה מוביל לרומנים, תככים, ריבים והרבה צבע חאקי על המסך שלכם. מי תקום ראשונה לשחרית? מי תקום ראשונה למסדר בוקר? האם תהיה הפרדה בין נשים וגברים, בין חלבי ובשרי, בין ביסיות ללסביות? מי השאירה את פלטת השבת פועלת ביום ראשון? והאם רותי תחזור בתשובה? כל זאת ועוד, בעונת הבכורה ב"לסביות דתיות בצבא".

אתה חייב לטעום את זה

שילוב מנצח בין שתיים מהתכניות הלא-מתוסרטות המצליחות ביותר של כאן 11 – "אתה חייב לקרוא את זה" ו"בואו לאכול איתי". שלושה פאנליסטים מפורסמים יגיעו לתכנית עם תבשילים מבית אמא (או אבא, או מי שבא) וינסו לשכנע את האורח לטעום דווקא את המנה שלהם. המנצח יזכה בכבוד ובהזדמנות להאכיל את האורח בכפית, בסגנון אווירון. לא הייתם רוצים לראות את ד"ר ג'רמי פוגל עם איזה נזיד פלמי? את ירמי שיק בלום מגיע עם גולש מבית אבא? את שיר ראובן מגישה קובה חמוסטה? וכל זה על רקע קריינות סרקסטית כה משעשעת? נשמע לי כמו הצלחה ודאית.

בואו ללכלך איתי

ואם אנחנו כבר משכללים פורמטים, בואו ניקח את "בואו לאכול איתי" וניפטר מהחלק הכי מיותר בה: האוכל. כולנו רוצים לראות דמויות צבעוניות שונות מלכלכלות האחת על השנייה, אז למה שלא נבנה מזה את כל התכנית? חמישה ווירדוס מאזורים שונים בארץ יפגשו בכל פרק בבית של אחד המתמודדים, ינסו לשמור על נימוס, ואז יגידו דברים נוראיים בראיונות למצלמה. אין אוכל, אין מתכונים, אין אפילו תחרות – יש רק את התענוג של לצפות באנשים אומרים דברים שאתם לא הייתם אומרים בקול רם. יאמי!

כל החתיכים אצלי

אהבתם את "בהסתורה" שכללה תצוגות משחק של גל תורן, אורי "דודו פארוק" קומאי, ויותם "וודו דאדי" רבינו? מחפשים עוד סדרות עם מוזיקאים טרנדיים, חתיכים, ומעניינים? קבלו את "כל החתיכים אצלי" (כל קשר ללהקה של איה זהבי פייגלין מקרי בהחלט) – סדרת דרמה קומית חדשה בהשתתפות: יהונתן מרגי, מלכים א' ומלכים ב', מוני, איתי "טונה" זבולון, איתי "ויתרתי" זבולון ורועי הפאנקיסט מ"בואו לאכול איתי". מה העלילה? למי אכפת! כבר סגרנו עשרה ראיונות בלעדיים בכאן דיגיטל, כאן חדשות, כאן תרבות, כאן חינוכית וכאן רשת ב' על דמותו של הגבר הישראלי החדש כזמר כריזמטי.

קופה ראשית

"רגע", אתם שואלים, "אין כבר סדרה כזאת?". לא. אנחנו לא מדברים על הסיטקום המוקומנטרי המצליח על סופרמרקט ביבנה! אנחנו מדברים על סיטקום מוקומנטרי חדש שמתרחש בגן חיות ביבנה. ומי החיה הכי חשובה בגן חיות? הקופה הראשית, כמובן! דמיינו לכם: סיטקום קורע מצחוק בכיכוב חיות פרא אמיתיות שידובבו על ידי מיטב השחקנים והקומיקאים של ישראל. ג'ירפה סנובית בדיבוב גיתית פישר, אריה גבר-גבר בדיבוב צחי גראד, חזיר יבלות שרמנטי בדיבוב גיא לואל… האפשרויות בלתי מוגבלות. והחלק הכי טוב: לא צריך לשלם לחיות גרוש.

תמיר בא?

הקומיקאי/שחקן/מוזיקאי תמיר בר הוא אחד הכוכבים המפתיעים שיצאו מתאגיד השידור הציבורי, ולאחרונה הוא גם חזר לערוץ עם "שם טוב האבי 2". אבל האם הוא יחזור שוב? זה הקונספט של התוכנית החדשה "תמיר בא?", הייבריד מטורף בין קומדיה, ריאליטי, דוקו ותכנית מתיחות. כל פרק מציג פורמט חדש שפותח בשביל תמיר בר, אבל אף פעם לא בטוח אם הוא יגיע. בכל זאת, מדובר באדם מאוד עסוק, עם צילומים ל"ארץ נהדרת" וקמפיינים פרסומיים. אבל הוא אמר שהוא יבוא לצילומים. או שלא? תצטרכו לצפות כדי לגלות!

הארכיון

ב"כאן 11" מאוד גאים בעובדה שיש להם את הארכיון המלא של שידורי הערוץ הראשון לדורותיו. אבל מה באמת קורה שם? האם מדובר בארכיון ענק מלא בקלטות, סלילים ומסכים? כנראה שלא, אבל זה נשמע כמו מקום מצוין לסדרת מד"ב מפחידה. משהו בסגנון "ניתוק" של אפל V, על חבורת עובדים בבניין ענק ואפור, שלא יודעים כיצד נראים החיים מחוץ לארכיון. הם מנסים להעביר אחד לשני מסרים סודיים באמצעות קטעים ישנים של "זה הסוד שלי", אבל מפחדים מהבוס הגדול למעלה (חיים יבין בהופעת אורח). נועה קולר ויעקב דניאל זדה בתפקידים דרמטיים קורעי לב ינסו להוביל אותם אל החופש.

כל האמהות מקדשות

יכול להיות שפספסתם את הסיפור הזה, אבל לפני כמה שבועות, חבר הכנסת אבי מעוז תקף את "כל האמהות משקרות", הלהיט המצליח של התאגיד. "זה המסר של תאגיד השידור הציבורי?", שאל ראש מפלגת נעם והוסיף "בושה!"; נכון, לא צריך להתייחס לכל תגובה מטופשת של נבחר ציבור במדינה, אבל אולי יש פה הזדמנות: בואו ניצור סדרה במיוחד לאנשים כמו מעוז, בה כל האמהות הן נשים מאמינות, צנועות ומצייתות ששולחות את בניהם למלחמה (בלי בנות כמובן!) ושומרות על המדינה שלנו. נשמע מעניין? לא ממש, אבל אולי זה ימנע מהממשלה לסגור את הערוץ. למה שרק איילה חסון תעשה את זה לבד.

• המסך
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• פארודיה

זאת לא תקופה טובה להיות סדרה ישראלי שמחפשת את דרכה בעולם. איכשהו יצא שאחרי שנתיים וחצי של מלחמה, העולם באופן כללי אך גורף למדי קצת פחות מעוניין לשמוע מה יש לנו לספר לו, ולמרות שלא מדובר בחרם רשמי על תעשיית הטלוויזיה הישראלית, אפשר לראות אותו בהתהוות מול הקושי הגובר לייצא מכאן יצירה מקורית. זה כמובן הופך כל הישג ישראלי בינלאומי קטן בזירה הטלוויזיונית להישג עצום, אז תגידו מברוק לבי"ס סם שפיגל.

>> למה הסרט המצליח ביותר בעולם כרגע לא הגיע לישראל? אה, מלחמה
>> בגלל המלחמה הזאת: הפצ'ה קוצ'ה נדחה למועד בלתי ידוע

פסטיבל Series Mania היוקרתי בצרפת הזמין את חממת סם שפיגל לסדרות טלוויזיה, לערוך אירוע פיצ'ינג במסגרת הפורום של הפסטיבל. בזמנים של חרם תרבותי בינלאומי על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית, מדובר בהישג משמעותי שמסמן אמונה ביצירה הישראלית ובמעמד הבינלאומי המבוסס של חממת הסדרות ובי"ס סם שפיגל.

בעקבות ביטול הטיסות של משלחת החממה מהארץ, וביוזמת חירום משותפת של הנהלת סם שפיגל והפסטיבל, האירוע יתקיים אונליין כמתוכנן היום (שלישי, 24.3), והיוצרים והמפיקים יקיימו פגישות עם צוות שיפוט בינלאומי של בכירי התעשייה, ביניהם תומאס שרייבר (מנכ"ל ARD DEGETO גרמניה), המפיק קיין סולטן (נטפליקס) והמפיק קלריס דה'פונטניי (מבית ההפקה Hautetcourt). בסיום הפגישות יכריזו השופטים על זוכה חממת סם שפיגל לסדרות לשנת 2026 ויעניקו לו פרס של 25 אלף דולר.

בין היוצרות והיוצרים הישראלים בחממת סם שפיגל לסדרות לשנת 2026 שישתתפו בפסטיבל: זוכה האוסקר שרון מימון (הסרט הקצר "סקין", יוצר הסדרה "חולי אהבה") והבמאי המצליח ארז תדמור ("בחורים טובים", "סודה") חוזרים לשתף פעולה בסדרת המשך לסרטם המצליח "סיפור גדול", הבמאי והתסריטאי אסף סבן (במאי "בהסתורה", "המשלחת", "בית בגליל"), התסריטאי הבמאי והשחקן שרון בר זיו ("חדר 541") ועוד.

חממת סם שפיגל לסדרות נוסדה על ידי ביה"ס לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל. את החממה מנהלת ומובילה מור אלדר, בייעוץ אמנותי של הבמאי חגי לוי ("אתי", "תמונות מחיי נישואין", "בטיפול"). הפרויקטים הנבחרים של היוצרים, עוברים תהליכי פיתוח תסריטים עם חונכים מהתעשייה המקומית ביניהם נח סטולמן ("הנערים, מלאך משחית"), קרן מרגלית ("פלפלים צהובים", "הצבי"), אוסי נשרי (עורכת תסריט, "תמונות מחיי נישואין") וגל זייד (עורך תסריט "חטופים", שעובד לסדרה "הומלנד"). שלוש סדרות שפותחו במחזורים הקודמים של החממה, נרכשו בימים אלו לגופי שידור ויוצאות להפקה בעתיד הקרוב.

"בניית גשרים תרבותיים ושיתופי פעולה בין התעשייה הישראלית והבינלאומית היא משימה קריטית, שנעשתה מורכבת מאי פעם בשל החרם התרבותי על ישראל", מרה דנה בלנקשטיין-כהן, מנכ"לית סם שפיגל. "בסם שפיגל אנו עושות מאמצים אדירים לבנות אלטרנטיבות לשיתופי פעולה בינלאומיים מתוך תפיסה ליברלית והומניסטית, והאמונה בכוחה של יצירה להביא למסך תפיסות מורכבות עם יכולת לחולל שינוי. צר לנו שאחרי עבודה מאומצת המשלחת לא הצליחה להגיע לאירוע, ואני מודה לפסטיבל סיריס מאניה על האמונה ביצירה והגמישות המחשבתית. כולי תקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב ונבנה מציאות חדשה של תקווה ויצירה".

• המסך
• ❤ תרבות
• סדרות ישראליות
• סם שפיגל

התקופה שאנחנו חיים בה, זה לא סוד, לא עשתה טוב למורכבות. בוודאי בתקופות חירום כמו עכשיו, אבל גם בכלל, בשנים האחרונות נעשה הרבה יותר קשה להיות מורכב. הרשתות החברתיות מקטבות אותנו למקום שבו אנחנו חייבים לבחור קבוצה אחת או אחרת ולהתחייב למחנה פוליטי, למגזר – וגם לאמונה דתית. גם התקשורת עושה את שלה עם קרבות הגלדיאטורים באולפנים בין הימני עם הכיפה מול השמאלני האתאיסט, מעריצי נתניהו מול מתנגדיו החריפים וכמובן, חרדים נגד חילונים.

>> ונעבור לקשקשנים באולפן: 10 הפרשנים הכי מיותרים בטלוויזיה
>> מדליית ערד: הסדרה הזאת היא בדיוק המרחב המוגן שהיינו צריכים

אירועים כמו חוק ההשתמטות שמקדמת הממשלה, הבוז של הממסד החרדי כלפי המדינה והסחטנות הפוליטית, גררו אותנו לשתי קצוות, לפחות מעל פני השטח. אבל מתחת לפני השטח, מתקיים עולם שלא תמיד מוכר לפוליטיקה ולתקשורת הישנה – עולם של מורכבות. עולם של גם וגם. הישראליות המנצחת בשנים האחרונות היא היברידית – זאת שתעשה קידוש בערב שבת, אבל תיסע במכונית לאחר מכן. כזו שלא חייבת כלום לאף מחנה. ובאופן מעניין, דווקא הסדרה שעשויה להיות הלהיט הבא של כאן 11 – חוגגת את המורכבות הזאת.

"בהסתורה" היא סדרת תאגיד חדשה שיצר יוסי מדמוני (האיש שמאחורי "בת ים ניו יורק", "30 ש"ח לשעה" ו"להרוג את הסבתא") יחד עם אבי תפילינסקי. הקאסט עמוס בשמות גדולים – כולל כוכבי סדרות תאגיד קודמות כמו גל תורן, נעמי לבוב, אורי "דודו פארוק" קומאי (זוכרים את האפיזודה הזאת? הפי טיימס) והמלכה האם של סדרות הטלוויזיה לאחרונה – נועה קולר.

מה שעוד מעניין היא התפתחותו של תת ז'אנר חדש בסדרות הישראליות: סדרות שעוסקות בקורונה. זה התחיל, כזכור, עם "רצח בים המלח" שנולדה מתוך מלונית קורונה במקום הכי נמוך בעולם. גם "בהסתורה" נולדת מתוך המשבר הזה. היא מתחילה באנשים שבאים להתבודד, אבל האמת היא שהם באים להתחבא מהעולם החרדי הנוקשה, ולאפשר לעצמם לחיות חיים חופשיים – גם אם כפולים, כשבחוץ הם משחקים את המשחק החרדי המיינסטרימי, אבל בתוך הקבוצה – הם יכולים להיות מי שהם.

בלב הסדרה עומדת רוחל'ה – בחורה בת 19 ממשפחה חסידית, שנדבקת בקורונה בכוונה ומגיעה למלונית בירושלים. שם, היא מגלה קבוצה של חרדים שבנו קהילה תת קרקעית – כזו שבה הם מנהלים חיים כפולים, מרשים לעצמם את כל התענוגות שבעולם החילוני, אבל נשארים עם הפסאדה החרדית. מנצלים את ה"הסתורה" כדי להיות מי שהם. ואז הם מגלים שגם מי שהם זה לא משהו.

מה שיפה ב"בהסתורה" זה שלמרבה השמחה היא לא נופלת במלכודת הקלה מדי של סדרות מהסוג הזה. היא ממש לא "הסדרה החילונית שבה החרדים יוצאים מעבדות לחירות ומגיעים לעולם החילוני שבו הכל טוב וחופשי" (וגם לא להפך). דמויות כמו רוחל'ה או שרה עוזבות את העולם החרדי, אבל מהר מאוד מגלות שגם החילוניות היא לא כליל השלמות. יש בה הרבה ריקנות והרבה חסרונות ובעיקר אין בה את האמונה – שגם היא חשובה לאדם ברמה מסוימת. היא לא סדרה קוטבית, אלא מורכבת – ומכירה בנפש המסובכת של אנשים ובסיבוך של הדמויות שלו.

במובנים מסוימים, למרות האווירה והעולם שבו היא מתקיימת, "בהסתורה" מזכירה פחות את "שטיסל" ויותר את "הבורגנים". וזה קורה כי היא לא חוששת להתעמת עם הדמויות של הסדרה. האנשים שמתוסרטים בה הם אמנם שחקנים מאוד אהובים, אבל הם לא מגלמים אנשים טובים – שרה היא דמות מניפולטיבית וקשה, יוסי זוכמיר בורח מהעולם החרדי כי נקלע לחובות. הם בורחים מהעולם החרדי לא רק כי הנפש האנושית מבקשת ורוצה חופש, אלא גם כי יש להם ממה לברוח – והם השאירו בעולם החרדי הישן הרבה מאוד אנשים שנפגעו בצד הדרך.

ברמת הקאסט – מי שפורצת כאן בגדול היא נעמי הררי, שמגלמת את רוחל'ה; שחקנית דרמטית שכבר עשתה כמה תפקידים (בין היתר בסדרה "המפקדת" ובסרט "המשלחת"), אבל כאן מקבלת תפקיד ראשי בפעם הראשונה ועושה אותו בצורה נפלאה. לא סתם יש בסדרה מעין קריצה תסריטאית שבה החברים בקבוצה מכנים את רוחל'ה "שירה האס" – גם כאן יש פוטנציאל אדיר שמתפוצץ על המסך. על שחקנים אחרים, כמו נועה קולר או גל תורן, אין צורך להרחיב – הם בהחלט עושים את שלהם.

יהיה מעניין לראות עד כמה המסר המורכב של "בהסתורה" יעבור הלאה. בניחוש מהיר, בעולם הקוטבי שבו אנחנו חיים – ימהרו להכניס אותה למסגרות הקבועות. חרדים יראו בה סדרה אנטי-חרדית שמקדשת את ההוללות; חילונים ימהרו לקפוץ עליה כמוצאי שלל אנטי-חרדי רב. האמת היא שמי שיראה את הסדרה לעומק, ולא יסתפק בכותרות ובפרומואים, ימצא סדרה הרבה יותר מורכבת (וגם הרבה יותר טובה) ממה שהיא נראית כלפי חוץ.

טוב שיש סדרה כזאת דווקא בתקופה מורכבת כמו שלנו, וטוב שיש את התאגיד שיכול היה לתת לה אור. כי בסוף המסר של "בהסתורה" הוא שאנחנו בני אדם ולא סטיגמות. היא מציגה את הדמויות שלה במלוא אנושיותן, לטוב ולרע. היא לא בזה להן, אבל היא גם לא אוהבת וסולחת להן על הכל. היא מכירה בזה שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו מורכבים, שאנחנו אנושיים. ובתקופה שבה האנושיות הולכת ומצטמצמת מול האזעקות והטראומות, היא יכולה להיות מפלט – ואולי גם להיט תאגידי לא קטן. גם אם בהסתורה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• חרדים
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

בפרפראזה על המשוררת, כנראה שאנחנו ילדי התקופה, והתקופה היא מחופפת אחושרמוטה. בין אזעקה לאזעקה, אנחנו מחפשים נואשות דברים להיאחז בהם. אצל חלקנו זו המשפחה, אצל רבים זו המוזיקה ובתוך כל אלה – קיימת גם הטלוויזיה.טלוויזיה יכולה לעשות הרבה דברים בתקופה הזאת: היא יכולה ליידע (היא לא ממש עושה את זה, אבל זה לכתבה אחרת), היא יכולה לרגש או לבדר, אבל לפעמים, כשהיא במיטבה, היא יכולה לתת לנו צידה לדרך. משהו לא רק לברוח אליו, אלא גם להישאר איתו. חומת מגן מהרעש הנוראי מסביב.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. רק נתניהו וטראמפ נהנים

ובדרך נס, הגיעה לחיינו בתקופה הזאת "תוצרת בית". גם הסדרה הזו, כמו לא מעט תוצרים בתקופה האחרונה, ריחפה באוויר זמן מה עד שנחתה על המסך, כנראה בהשפעת המלחמה, בבינג': עונה של שבעה פרקים שעלתה בבת אחת לשירותי הטלוויזיה של yes וזמינים לצפייה.

"תוצרת בית" היא סדרה קומית-דרמטית שמספרת סיפור שבני הדור שלנו מכירים היטב: המעבר מהפריפריה לעיר – ובחזרה. זה מה שקורה בסיפורו של יובל נחשוני (עידו קציר), גבר שגדל בערד הדרומית והצחיחה ועובר – כמו כולנו – לתל אביב. הסיפור מסתבך כשיום אחד סבא שלו, שמוליק (ששון גבאי), בורח מבית האבות שלו ויובל נאלץ לחזור לעיר הולדתו כדי לסדר עניינים. הערק שסבא שלו מייצר בבית הופך למה שמקשר ביניהם, למרות המרחק והפערים, אבל גם מסבך אותם עד צוואר.

מאחורי הסדרה עומדים שני יוצרים שיודעים להביא קבלות: עומרי עמית ואדר מירום, בין היתר האנשים שמאחורי "בובה של לילה", ושעבדו יחד גם בסדרות מערכונים כמו "אנחנו במפה" ו"שקופים", עוברים בעת האחרונה לסדרות קלאסיות יותר – הקודמת הייתה "החיים הם תקופה קשה", שעשו יחד עם חנוך דאום ב"קשת". "תוצרת בית" קצת מרפררת לשם (בעיקר באורך ובבדיחות הקטנות והמצוינות), אבל הולכת למקום הרבה יותר דרמטי ופחות משועשע – אולי בגלל הנושא, שקרוב לליבו של מירום, יליד ערד בעצמו.

יחד איתם נמצא כאן גורי אלפי-אהרון, שממשיך בכושר הנהדר שלו כבמאי – אחרי "האחיות המוצלחות שלי", "מי שמע על חוה ונאווה" וגם "מדרסה" שיצר לכאן חינוכית יחד עם סייד קשוע. אחרי כמה סדרות כבר אפשר לזהות את טביעת האצבע שלו לא רק ביכולת הקומית אלא גם בגוון המוזיקלי. אחת הסיבות שהופכות את "תוצרת בית" לכל כך טובה היא המוזיקה שלה, היפהופ קצבי וצעיר מטפאש, דרך רביד פלוטניק ועד טדי נגוסה. זה הווייב שמוביל את הסדרה והפך אותה אטרקטיבית במיוחד.

עוד דבר שבולט בסדרה הוא שני הגיבורים שלה, עידו קציר וששון גבאי. שני שחקנים מדורות שונים לחלוטין, שבאו למשחק ממקומות אחרים – קציר מהסטנד אפ, גבאי מהמשחק הקלאסי – אבל משתפים פעולה בצורה נפלאה. לקציר זהו תפקיד פריצה מרהיב אליו הוא מביא קצת מהאבסורד שהוא ידע לתת בקריירה שלו כקומיקאי, אבל גם רגש וחיבור נפשי.ועל ששון גבאי באמת שתקצר היריעה – בן אדם בן 78, שרק משתבח עם הזמן. התפקיד שלו כאן משתווה להופעות ענק שלו החיבור בינו לבין קציר, והקונפליקט שבין הדמויות, מוציא ממנו דברים חדשים (והופך אותו גם למאוד מצחיק, צד שפחות הכרנו מגבאי בעבר).

עוד הברקות ליהוק מגיעות מהחיבור בין אלי חביב לליטל שוורץ (בתפקיד צמד השוטרים), וגם שאדי מרעי המעולה – שלדעתי משחק בכל סדרה ערבית אפשרית (היה ב"יאפא", היה ב"סאדה", היה כמובן גם ב"פאודה"), אבל הדמות שלו בתור עזיז הבדואי הוציאה ממנו, שחקן דרמטי מצוין, צדדים נוספים ומשעשעים ממש.

אני אתלה באילן קצת גבוה, ברשותכם: כמו שבולטימור היא, למעשה, הגיבורה של "הסמויה" (יותר מכל אינדיווידואל), כך גם ערד היא הגיבורה האמיתית של "תוצרת בית". העיר הנידחת הזאת, מוזרה להפליא ומלאה בטיפוסים קיצוניים, מקבלת כבוד ב"תוצרת בית". מירום לא מזלזל במקום שהוא בא ממנו – למרות שהוא בהחלט מראה את הצדדים המכוערים שבו. הוא מסתכל עליו באמפתיה, ומרשה לעצמו להראות קצת אהבה – גם אם הוא, כמו יובל נחשוני, ברח ממנה בהזדמנות הראשונה. ועם יחסי האהבה-שנאה למקום שבאת ממנו (שאתה "ממנו במקור"), אפשר לחלוטין להזדהות כצופה.

העת האחרונה הביא לנו לא מעט יצירות טלוויזיוניות שניסו לכתוב פריפריה ולהביא אל המסך את הטעם האחר, את המקומות שבדרך כלל לא מצטלמים. פעמים רבות, סדרות שמדברות פריפריה עושות את זה בצורה נלעגת, קריקטורית, מוגזמת ברמות מתוך הרצון להצחיק. "תוצרת בית" רחוקה מזה שנות אור – היא עובדת פשוט כי היא אמיתית. היא מכילה בתוכה בני אדם עם מורכבויות, עם צדדים טובים ורעים וגם עם שאיפה לאיזשהו צדק (גם לדמויות הרעות בסדרה).

בגלל שהיא כזו, היא מצליחה להנכיח בתוכה גם תופעות חברתיות – הפרק שבו עזיז ויובל מסתובבים בתל אביב הוא משל נהדר להשתלבות הערבית בחברה התל אביבית (שמצד אחד מתרחקת מגזענות, ובאותה נשימה נבהלת מכל בנאדם שמדבר חזק מדי בערבית בטלפון). גם תופעת הפרוטקשן בנגב, מכה שכל מי שבא מהדרום מדבר עליה ללא הרף אבל לא ממש חודרת את המיינסטרים, מובאת כאן בצורה מצוינת, אנושית וחשובה – כמו שאלף כתבות בחדשות לא יכולות לעשות.

מעל הכל, "תוצרת בית" קולעת כי היא מדברת בשפה של הדור שלה. מדברת פשוט, עם הרבה הומור ואמפתיה לגיבורים שלה, לא מחפשת לחרטט ולא נופלת בקלישאות. בתוך ערימות של בולשיט שמקיפות אותנו, על המסך ומחוצה לו, היא מצליחה להישאר ישרה, להביא סיפור טוב ומעניין, עם דמויות ששווה ללכת איתן יד ביד ועם מוזיקה שמעיפה לך את הראש. למי שצריך מרחב מוגן (ואם אפשר בלי שכנים דפוקים או אזעקות מוגזמות מהסלולרים) – זו הסדרה בשבילכם.
>> "תוצרת בית" // עונה אחת, שבעה פרקים // עכשיו ב-yes

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• yes
• סדרות ישראליות