בשבוע האחרון סערה התעוררה סביב החלטתו של זאב דגני, מנהל הגימנסיה בתל אביב, שלא לקיים לימודים בבית הספר ולעלות לירושלים עם תלמידיו במטרה למחות למען הצביון הדמוקרטי של מדינת ישראל. דגני, שבמשך שנים מוביל חינוך ביקורתי וערכי, לא פעל ממניעים פוליטיים-מפלגתיים אלא מתוך מחויבות עמוקה לחינוך אזרחי. החלטתו מצטרפת ליוזמות נוספות של מנהלים ואנשי חינוך המבקשים לחזק את מעורבות התלמידים בנעשה במדינה ולחנכם לאחריות אזרחית. אירוע הגימנסיה אינו העניין המרכזי כאן. הוא משמש כצומת הממחישה את השאלה הרחבה והחשובה יותר: מה תפקידה של מערכת החינוך בשמירה על ערכי הדמוקרטיה?

>> המוזות רועמות: הביאנלה האוטונומית מביאה את השלום לגימנסיה
>> זה עליכם: תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שלא תתנגדו ותסרבו

הסערה הציבורית שהתפתחה סביב היוזמה, מעידה על הפער הגדל בין מערכת החינוך הציבורית לבין עקרונות היסוד שעליהם נשענת החברה הדמוקרטית. חשוב להבהיר: עידוד תלמידים להשתתף בדיונים ערכיים אינו רק זכותם של מנהלים ואנשי חינוך – זו חובתם. החינוך אינו יכול להתנהל בתוך ואקום. הוא חייב לשקף את ערכי החברה, לעודד חשיבה ביקורתית וללמד אזרחות פעילה. במדינה דמוקרטית, עמידה על עקרונות הצדק והשוויון איננה אופציה – היא צורך חיוני.

מערכת החינוך כזירה לערכים

במערכת החינוך הישראלית, במיוחד זו הממלכתית, קיים מתח מתמיד בין הרצון לחנך לערכים כלליים לבין השאיפה להימנע מפוליטיזציה של החינוך. אך יש להפריד בין פוליטיזציה מפלגתית לבין חינוך אזרחי ערכי. כאשר משרד החינוך עצמו מאפשר חדירה של תוכניות חינוך דתיות וחד-ממדיות דרך מערכת "גפ"ן", פלטפורמת התקצוב של משרד החינוך, אין זה ראוי להחרים דווקא תוכניות המעודדות דיון דמוקרטי.

הפוליטיזציה המסוכנת היא זו המדירה ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם, שוויון וחופש ביטוי. מנהלים שמבקשים לעורר דיון משמעותי ולחנך לאזרחות פעילה אינם עוסקים בתעמולה, אלא ממלאים את שליחותם המקצועית והחברתית. יש המזהירים מפני "חינוך פוליטי", אך חשוב להבחין בין חינוך פוליטי (המזוהה עם עמדה מפלגתית מסוימת) לבין חינוך לפוליטיקה – חינוך להבנת מנגנוני המשטר, חופש ההפגנה, אחריות האזרח וחשיבות ההשתתפות הדמוקרטית. לימוד ההיסטוריה מלמדנו כי הדמוקרטיה אינה מובנת מאליה. היא מתקיימת רק אם ישנם אזרחים ואזרחיות שמוכנים לפעול כדי לשמר אותה.

מי שטוען כי חינוך להפגנה או לשיח ציבורי ערכי חורג מתפקיד בית הספר, מתעלם מהעובדה שכל מערכת חינוך היא פוליטית. ההחלטה ללמד היסטוריה יהודית ולא היסטוריה ערבית, הקצאת תקציבים לא שוויונית למגזרים שונים, עיצוב סל התרבות, והיחס למקצוע האזרחות – כולם החלטות פוליטיות. ההבדל הוא בין חינוך המייצר אזרחים צייתנים לבין חינוך המייצר אזרחים חושבים.

היחלשות החינוך לאזרחות והשלכותיה

במהלך השנים האחרונות, אנו עדים לתהליך הדרגתי של הסרת תכנים דמוקרטיים מתוכניות הלימוד באזרחות, תוך הדגשת נרטיבים לאומיים ודתיים על חשבון עקרונות השוויון וזכויות האדם. דיון בנושאים שנויים במחלוקת, כמו הפרדת רשויות, ביקורת השלטון וזכויות המיעוט, מוגבל או מצונזר לחלוטין, מה שמותיר את התלמידים עם הבנה חסרה ומעוותת של המציאות הפוליטית בישראל. במקביל, במערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, החינוך האזרחי מתמקד בחובות האזרח כלפי המדינה, ללא עיסוק מהותי בזכויותיו ובחירויותיו.

מגמה זו אינה מקרית – היא חלק ממדיניות שמטרתה לצמצם את החשיבה הביקורתית בקרב הדור הצעיר ולהפוך אותו לפאסיבי יותר במרחב האזרחי. כאשר החינוך האזרחי הופך לכלי שליטה במקום כלי להעצמה, הדמוקרטיה עצמה עומדת בסכנה.

עלינו לעמוד לצד אותם מנהלים ולא לראות בהם כבעיה, אלא כמודל חינוכי ראוי. במקום להשתיק את השיח הערכי, יש לחזקו. במקום לפחד מהפוליטיזציה, יש להכיר בכך שכל חינוך הוא בעל ממד פוליטי, והשאלה היא איזה סוג של אזרחים אנחנו רוצים לגדל – כאלה שמקבלים את המציאות כפי שהיא, או כאלה שפועלים לשנותה.
הציבור צריך לתמוך במנהלים, ברשויות המקומיות שמעניקות להם חופש פעולה, ובתלמידים עצמם, כדי לוודא שהדמוקרטיה הישראלית לא תישאר רק מושג בספרי הלימוד, אלא ערך חי ונושם במציאות החינוכית היומיומית שלנו.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש העיר תל אביב-יפו

מיטל להבי (צילום: אלדד רפאלי)

• טור דעה
• הבועה
• ❤ תל אביב
• חינוך
• זאב דגני
• גימנסיה הרצליה
• עיריית תל אביב
• מיטל להבי