38 שנה אחרי שעלתה לראשונה, הפקת הענק של "פיטר פן" חוזרת, והפעם חנוך רוזן עובר לתפקיד הבמאי. לי בירן ומשי קליינשטיין נכנסים לנעליים הגדולות, אבל ששון גבאי בן ה-78 הוא זה שגונב את ההצגה כקפטן הוק. ביקורת של מעריץ שרוף שחזר לארץ לעולם לא, הפעם עם הבנות שלו
הם מהלכים ביניכם ברחוב, יושבים לידכם במשרד, אולי אפילו חולקים איתכם מעלית, ואין לכם מושג שהם כאלה. זה יכול להיות הבוס שלכם, השכנה מלמעלה או אפילו בן משפחה קרוב. הם קוראים לעצמם "הילדים האבודים", ולכולם מכנה משותף אחד: הם מעריצים שרופים של "פיטר פן המחזמר", הצגה מופלאה שבאה לעולם לפני 38 שנה וכבשה אלפי לבבות. אחד מהם הוא כותב שורות אלה, שמודה בכך לראשונה בפומבי ולא ממש אכפת לו מה תחשבו עליו.
במהלך 1988 חברו הבמאי אורי פסטר והפנטומימאי חנוך רוזן כדי ליצור עיבוד חדש לסיפור הקלאסי של ג'יימס מתיו בארי. פסטר ביים וכתב את הפזמונים, רוזן היה שותף לעיבוד ואילן גלבוע הלחין בכישרון נדיר שורה של שירים שנכנסים ללב ומסרבים לצאת ממנו. לקאסט לוהקו כמה שמות שנחשבו גדולים כבר אז ונשארו כאלה גם היום: חנוך רוזן בתפקיד פיטר פן, חני נחמיאס כוונדי, ששון גבאי כקפטן הוק, צחי נוי כסמי וחיה סמיר כלילי הנמרה. לצדם השתתפה שורה ארוכה של שחקנים מוכשרים, שיצרו יחד את אחד ממחזות הזמר הקסומים שנראו כאן.
הליהוק של רוזן עורר עניין מיוחד. עד אז הוא היה מזוהה בעיקר כפנטומימאי, וזה היה תפקידו הראשון שבו דיבר ושר על הבמה. פסטר סיפר בעבר כי התפקיד הוצע תחילה לזמר אדם, שסירב. גם נחמיאס, לדבריו, לא הייתה הבחירה הראשונה. בתחילה נשקלה ענת עצמון, אך רוזן התנגד לליהוקה משום שהייתה גבוהה ממנו. ב-1988 עלה המסך בתיאטרון חיפה, ומיתולוגיה חדשה נולדה. מאות הצגות הפכו את המחזמר לסיפור הצלחה יוצא דופן במונחים ישראליים, אבל אלה היו רק החיים הראשונים שלו. קלטת וידאו של המופע המצולם, אלבום שירים וספר הכניסו את פיטר פן לאלפי בתים נוספים והעניקו לו חיים ארוכים בהרבה מאלה של מרבית הצגות התיאטרון.
שנים לאחר מכן עלה המופע ליוטיוב (באיכות מזעזעת) וצבר מאות אלפי צפיות, שלפחות מחציתן, על פי הערכה שמרנית, שייכות לי. בהמשך נפתחה גם קבוצת פייסבוק של מעריצי ההצגה, ובה חברים ילדים אבודים רבים שאמנם גדלו מאז, אבל עדיין יודעים לדקלם כל שורה ולזהות כל תנועה. "פיטר פן" כבר לא היה רק מחזמר. הוא הפך לתופעה תרבותית.
ארבעה כרטיסים בשורה הראשונה, באמצע
פאסט פורוורד למאי 2026. הוכרז כי המחזמר המיתולוגי חוזר לבמה, הפעם במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב ובבימויו של פיטר פן המקורי, חנוך רוזן. למעשה מדובר ברימייק. השירים, הטקסטים ורוחה של ההפקה המקורית נשמרו, לצד תפאורה, טכנולוגיה וביצוע בימתי חדשים. מבחינת המעריצים, קשה היה לחשוב על בשורה מרגשת יותר. להתרגשות תרמה גם ההודעה שלצד הקאסט החדש, ובראשו לי בירן בתפקיד פיטר פן ומשי קליינשטיין כוונדי, יחזור ששון גבאי לדמותו של קפטן הוק, אותו תפקיד שגילם בהפקה המקורית.
ביום שבו נפתחה מכירת הכרטיסים מיהרתי לאתר ורכשתי לי, לאחותי הקטנה, מעריצה אדוקה בפני עצמה, ולשתי בנותיי כיסאות באמצע השורה הראשונה. המקומות הטובים ביותר באולם, או לפחות אלה שמאפשרים לראות מקרוב אם מישהו יעז לשנות תנועה שאנחנו זוכרים מ-1988. וכך, בציפייה שקשה לתאר, צעדנו בשישי האחרון למשכן לאמנויות הבמה. מצד אחד הגעתי כמעריץ, עוד לפני שהמסך עלה. מצד שני הגעתי עם ציפיות כמעט בלתי אפשריות: לקבל מחדש את ההצגה שעליה גדלתי, בדיוק כפי שאני זוכר אותה. וכידוע, אין דבר מסוכן יותר ממעריץ מאוכזב.
אני יודע שאתם במתח אחרי כל הבילד אפ, אז אתחיל מהסוף: "פיטר פן המחזמר 2026" הוא הצגה נהדרת. מרגשת, מהוקצעת, מלהיבה ומלאה בשחקנים מוכשרים שנותנים את כל מה שיש להם. לאורך הערב מצאנו את עצמנו, אחותי ואני, מדקלמים את הטקסטים ושרים את השירים באקסטזה לא סבירה לאנשים בגילנו, עם עבודה וילדים. אבל דווקא כאן נמצא גם הרעיון הגדול של הערב. קשה לחשוב על מחזמר מתאים יותר למפגש נוסטלגי כזה: "פיטר פן" עוסק בילד שמסרב להתבגר, והנה הוא חוזר אל הילדים שצפו בו לפני 38 שנה, כשהם כבר הורים ולעיתים גם סבים. הם מביאים איתם לאולם את ילדיהם, ובמשך שעתיים זוכים לפגוש שוב את מי שהיו לפני שהחיים דרשו מהם לגדול.
כבמאי, רוזן אינו מנסה לפרק את המחזמר ולהרכיב אותו מחדש. הבחירה שלו היא לחזור אליו באהבה, לשמר את המקצבים, המחוות והניואנסים הקטנים של ההפקה המקורית ולהלביש אותם במעטפת בימתית עכשווית. זו בחירה שמעניקה למעריצים אינספור רגעי זיהוי מענגים, אך גם מציבה את ההפקה החדשה כל הזמן מול מבחן כמעט בלתי אפשרי: לא רק האם היא טובה, אלא האם היא בדיוק הדבר שאנחנו זוכרים. רוב הזמן היא עומדת במבחן הזה בגבורה. צוות השחקנים נצמד לסגנון המקורי, לעיתים עד לרמת מחווה קטנה או הטעמה של משפט. ניכר שהקאסט למד היטב את ההפקה ההיא, אבל ברגעים הטובים ביותר השחקנים מצליחים לא רק לחקות אותה, אלא גם להזרים לתוכה חיים חדשים.
שני דברים הצליחו בכל זאת לבאס אותי. הראשון הוא שבמופע שבו צפיתי חלק מהשירים לא בוצעו בלייב. רוב השירים מבוצעים בפלייבק, כשהשחקנים על הבמה מלווים את קולותיהם שהוקלטו מראש. הסנכרון כמעט מושלם, אבל מחזמר הוא גם מפגש חי בין שחקן, קול וקהל. חלק מההתרגשות בהופעה חיה נובע בדיוק מן האפשרות שמשהו קטן ישתנה, ינשום או אפילו יחרוק לרגע (ומעריצים אובססיביים כמוני בוודאי זוכרים גם כמה זיופים בלתי נשכחים של רוזן). הפלייבק מעניק להפקה צליל מלוטש ומדויק, אבל גובה ממנה מידה מסוימת של ספונטניות.
הדבר השני אולי נשמע קטנוני, ואני מתוודה על כך מראש. צופים חדשים כנראה לא יבחינו בו, אבל המעריצים הוותיקים בהחלט שמו לב שאחד השירים הטובים והמרגשים ביותר במחזמר נעדר מהגרסה החדשה. מדובר ב"גם אני הייתי פעם פיטר פן", המוכר גם בזכות השורה "גם אני הייתי תינוק מתוק", שאותו שר קפטן הוק במערכה השנייה. זה אינו רק שיר אהוב שנעלם. הוא מעניק להוק רגע נדיר של פגיעות, שבו הוא מתוודה שלא נולד פושע ומתאבל על ילדותו התמימה שלא תשוב. בהפקה המקורית ביצע אותו ששון גבאי בעצב מצמרר, והוא הוסיף לדמות שכבה אנושית מתחת לקרס, לפאה ולרשעות הקומית. בלעדיו, הוק עדיין מצחיק, מאיים ומרשים, אבל מעט פחות מורכב. באמת שאני לא יודע מדוע השיר ירד, ואם מישהו מההפקה קורא את זה, אשמח מאוד לשמוע את ההסבר.
על הגגות של לונדון
בכל הנוגע לצד החזותי, ההפקה החדשה אינה מסתפקת בשחזור. התפאורה, בעיצובו של במבי פרידמן, עולה על זו המקורית בשמונה רמות לפחות. הבמה היא חגיגה של צבע ודמיון, עם תפאורות עשירות שמתחלפות בין סצנה לסצנה ומצליחות ליצור עולם גדול מהחיים. מרשים במיוחד השימוש במסך הענק ובווידאו ארט של שי בונדר, שאינו משמש רק כרקע יפה אלא משתתף ממש בסיפור. מאחורי החלון בבית משפחת דרלינג נראה שלג יורד. כשהילדים עפים אל ארץ לעולם לא כשגבם לקהל, הגגות של לונדון נעים על המסך בכיוון ההפוך ויוצרים תחושה שהאולם כולו המריא איתם. זה היה רגע עוצר נשימה, והדוגמה הטובה ביותר לאופן שבו אפשר להעביר הצגה בת 38 שנה במנהרת הזמן, באמצעות טכנולוגיה שלא הייתה זמינה ליוצריה המקוריים, בלי לאבד את הקסם התמים שלה.
הכוריאוגרפיה החדשה של עוז מורג, שמשמש גם כבמאי המשנה, מעניקה להפקה תנופה ונוכחות על הבמה הגדולה. עם זאת, מעריצי המקור יבחינו שכמה מן התנועות האייקוניות הוחלפו. חלקן אולי נראות היום מיושנות, אבל הן נצרבו עמוק כל כך בזיכרון, עד שכל שינוי בהן מרגיש כמעט כמו החלפת מילה בשיר מוכר.
בכל הנוגע לקאסט, הכוכב המנצנץ של הערב הוא ששון גבאי. בעוד אצל יתר השחקנים הראש שלנו עסוק בהשוואה בלתי פוסקת למקור, גבאי מביא איתו את הדבר האמיתי, והוא עושה זאת בענק. בגיל 78 הוא משחק ורוקד באנרגיה שהופכת את גילו לפרט כמעט בלתי רלוונטי. אבל ההישג שלו אינו מסתכם בחיוניות. גבאי חוזר אל הוק בלי להפוך לחיקוי של עצמו, ושומר על השילוב הנדיר בין סמכות, איום ועליבות קומית שהפך את הדמות שלו לבלתי נשכחת. בכל פעם שהוא נכנס לבמה, מרכז הכובד של ההצגה מוסט אליו. עצם נוכחותו מעניקה לערב רובד מרגש במיוחד. מול פיטר שמסרב לגדול ניצב שחקן שחוזר אל אותה דמות כמעט ארבעה עשורים אחר כך, ומוכיח שהזמן אמנם עובר, אבל אינו מוכרח למחוק את הילד שהיינו.
לי בירן נהדר בתפקיד פיטר פן. מעבר ליכולת הקולית המרשימה שנשמעת בהקלטות השירים, הוא מפגין תזמון קומי חד וגורם ללא מעט פרצי צחוק בקהל. ההיצמדות הכמעט אובססיבית שלו, במובן הטוב ביותר, לדמות שיצר אז רוזן מסבה עונג רב למעריצים הוותיקים. לצד זאת, הוא מביא לתפקיד יכולות פיזיות מצוינות כרקדן וכפעלולן, ונראה נינוח גם כשהוא תלוי מעל הבמה. גם את תנועות התעופה והפנטומימה שבהן הוא משתמש נראה כי למד היטב מהמאסטר עצמו. מבחינה קולית הוא עולה על רוזן, שאינו זמר וקולו בהפקה המקורית היה אחת מנקודות החולשה של ההצגה.
משי קליינשטיין מקסימה בתפקיד וונדי. היא לוכדת היטב את השובבות, התמימות והנחישות של הדמות, מצליחה להצחיק בלי להפוך אותה לקריקטורה ומעניקה לה נוכחות שמחזיקה מעמד גם מול האנרגיה המתפרצת של בירן. החיבור שלה לדמות המקורית ברור, אבל היא אינה נעלמת בתוכה. גם שאר הקאסט, ובראשו אופיר וייל כסמי ואסף לוי כג'ון, מספק הופעות משכנעות ומלאות חן קומי. אמנם לחלק משחקני המשנה קשה לעיתים להשתחרר מהצל הענק והבלתי נשכח של ההפקה המקורית – במיוחד במקרה של לינוי כהן, שנאלצת להתמודד עם הזיכרון המהפנט של חיה סמיר כלילי הנמרה – אבל האנרגיה הקבוצתית על הבמה מחפה על כך לחלוטין.
השאלה החשובה היא אם כל זה עובד גם למי שלא צפה בקלטת מאות פעמים ואינו מסוגל לזהות שינוי בכוריאוגרפיה לפי תנועה של כף יד. התשובה היא כן. גם בלי היכרות מוקדמת, זו הפקה עשירה, מצחיקה ומלוטשת, עם שירים נפלאים, עולם חזותי מרשים וקאסט שמצליח להחזיק את הבמה הגדולה. ואם אתם מעריצים אובססיביים כמוני, תהיה לכם שכבה נוספת של הנאה: תחושה משכרת של עונג, כמו טיסה במנהרת הזמן לתוך יקום נשכח שכבר לא חשבתם שתצליחו להיכנס אליו שוב. וברגע אחד, כשהמסך נפתח ופיטר עף מעל הבמה, 38 השנים שחלפו מאז פשוט נעלמות.
לילדים אבודים בלבד
אם אינכם מופרעים כמוני ולא אכפת לכם מהפקה ישנה שעלתה לפני 38 שנה, זה הזמן להפסיק לקרוא. אבל אם גם אתם שייכים לקבוצת הילדים האבודים, הנה רשימה חלקית של עוד שינויים שנעשו בהפקה החדשה ביחס למקור. אני בטוח שזיהיתם עוד כמה שחמקו ממני.
- הילדים האבודים מתגוררים הפעם בתוך סלע ולא בתוך עץ.
- בשיר "הפעם זה אני או אתה", בסוף המחזמר, נוספו כמה בתים חדשים.
- בשיר "פה ביער החיים" הוחלפה הכוריאוגרפיה הישנה והזכורה, זו עם כפות הידיים שנעות מצד לצד, בתנועות חדשות. מי שמבין, מבין.
- בהפקה המקורית קפטן הוק ירה בסמי באקדח לאחר ששאל אותו יותר מדי שאלות. הפעם האקדח נעדר. אולי כדי להגן על נפשם הרכה של הילדים, שב-1988 כנראה נחשבו עמידים יותר.
- באותה סצנה ניקה אחד השודדים את כף רגלו החשופה של הוק (כלומר גבאי) בעזרת סמרטוט וגיגית. הפעם הוק נשאר בנעליים. ייתכן שהשחקן החליט שבגיל 78 יש גבול למחויבות לתפקיד.
- גם הארוחה של הוק באותה סצנה השתנתה. במקור הוא אכל שניצל, והפעם הונח לפניו משהו שנראה כמו שוק עוף, ואולי חלה. אפילו מהשורה הראשונה התקשיתי להכריע.
- בהפקה המקורית הותקנה בקדמת הבמה מסילה נעה, שאפשרה לשחקנים להחליק ימינה ושמאלה. בהפקה החדשה היא איננה.
- בסיום השיר "אדם לאדם", לפני ההפסקה, בערה בהפקה המקורית אש חיה. הפעם הסתפקו באש דיגיטלית על המסך מאחור.