זאת הסדרה שכולם צריכים לראות עכשיו. מזמן לא הייתה פה כזאת

מרגע שהסתיימה סדרת המופת "סמוך על סול", אנשים בכל העולם רוצים לדעת מה יוצר הסדרה וינס גיליגאן יעשה. האם הוא יחזור לעולמות הפשע? האם הוא יכתוב עונה נוספת של "תיקים באפלה"? האם הוא יכתוב סוף כל סוף את "הנקוק 2"?  התשובות הן לא, קרוב אבל לא, וממש לא (אבל זה קורה בכל זאת בלעדיו). למרות שכל אחד מהפרויקטים האלה זה משהו שהיינו שמחים לראות, גיליגאן בוחר ללכת בדרך קצת שונה, ומייצר דרמת מד"ב אבסורדית בשם "מתוך רבים אחד" ("אי פלוריבוס אונום" בלטינית) באפל TV+ בכיכובה של ריי סיהורן, ששיחקה את קים וקסלר בסדרה "סמוך על סול". התוצאה: גרסה מעודכנת למחזה "קרנפים" של יונסקו. וזה בדיוק מה שהעולם צריך עכשיו.

>> מבטים יכולים לערוג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> דברים עוד יותר מוזרים: 20 הסדרות הכי מוזרות של העשור החולף

הסדרה מתחילה כמו שוינס גיליגן אוהב – שוטים נטולי דיאלוג שיתחברו לנו בשלב מאוחר יותר עם הסיפור ומיד עוברים לקרול סטורקה, סופרת מפורסמת עם נטייה לאלכוהוליזם שהתמסחרה – והיא שונאת את זה. במקביל, מגיפה מתחילה להתפשט בעולם והופכת את כולם לאנשים מאושרים שמחוברים בתודעה קולקטיבית אחת. על פי גיליגאן, זה הטייק המהופך שלו על אפוקליפסת זומבים. הוא לוקח מוטיבים מסיפורי זומבים קלאסיים אבל במקום הנשיכה המיתולוגית יש נשיקה ובמקום רעב בלתי נשלט למוחות יש אושר וכיף ורוגע ושלווה.

ההשלכות עדיין כבדות: בעיניי קרול העולם שוקע לאבדון, אבל בין השורדים הבודדים יש גם מי שלא מסכימים איתה. חלקם רוצים להצטרף לנדבקים, אחרים נהנים מניצול המצב וחלק פשוט רוצים להישאר לצד יקיריהם שהתמזגו לתודעה המסתורית. קרול היא היחידה שמסרבת להיכנע לה. 

כל זה מזכיר מאוד, כאמור, את המחזה של אז'ן יונסקו שבעקבותיו המונח "התקרנפות" נטבע בשפה העברית – "קרנפים". המחזה מספר על עולם שבו כולם הופכים לקרנפים והוא נכתב בשנת 1958, קצת יותר מעשור אחרי מלחמת העולם השנייה. במרכז העלילה דמותו של ברנז'ה, אלכוהוליסט (בדומה לקרול) רכרוכי שעוקב אחר כל התפתחות מגפת הקרנפים ובסופו של דבר מבין שהוא היחיד שמתנגד להם. העניין הוא שלאורך המחזה נהיה ברור שאנשים בוחרים להיות קרנפים וגם ברור שהקרנפים די מבסוטים מקרנפותם, הם רוקדים, שרים וצוחקים ודי טוב להם ביחד. נדמה שיש הרבה רווח בהתקרנפות. אבל כמו שקרול שואלת: מה אנחנו מפסידים?

אני לא מאמין שוינס גיליגאן לא שמע או לא ידע על "קרנפים", וראיה נוספת לכך היא התזמון: "פלוריבוס" נכתב כחמש שנים אחרי הקורונה. אני יודע שאתם לא זוכרים מה היה שם, כי הייתה לנו מאז מלחמה וכל זה, אבל מחוץ לשדה הראייה הצר של ישראל ברוב העולם זה נחשב לאסון הכי חמור של העשור (עד עכשיו, צריך אולי להוסיף). הדמיון בין הסדרה לבין המחזה מעלה מחדש את השאלות לגבי אינדיבידואליזם מול קונפורמיזם בעולם שבו מת המוסר. אסון מגפת הקורונה הוא רק מקפצה עבור הסדרה הזאת, ששואלת באופן ישיר מה עדיף להיות – אדיוט מאושר ללא מחשבה עצמאית? או בעל חשיבה עצמאית מדוכדך ובודד?

שני הפרקים הראשונים לא נותנים תשובה, מן הסתם, אבל השאלות הללו עולות כבר מהפרק הראשון והן רלוונטיות מתמיד. הניסיון להראות שהכל טוב וכולם מאושרים אלה בדיוק המסרים שטראמפ מנסה להדהד כל הזמן, עוד מימי הקורונה. בישראל אנחנו רואים את שופרות הממשלה הרקובים בערוץ 14 ממשיכים להדהד שהכל מדהים. בהתחלה הם קראו לנו חמוצים, אחר כך הם ניסו לשנות את הנרטיב של אסון שבעה באוקטובר, וזה ממשיך עם חגיגות באולפן לכבוד רצח רבין. זה כמובן לא נגמר שם ומחלחל גם לתרבות שאנחנו צורכים. אנחנו רואים הרבה יותר סדרות בידוריות מאשר סדרות שגורמות לנו לחשוב. כשצפיתי בשני הפרקים מצאתי את עצמי תוהה: מתי בשנים האחרונות ראיתי מאסטרפיס מעורר מחשבה כמו "שובר שורות"?

"פלוריבוס" עושה את מה שעשה יונסקו עם "קרנפים" לפני כמעט 70 שנה, ושמה על השולחן את חשיבותה של המחשבה העצמאית. אף על פי שלא מדובר בעיבוד רשמי למחזה, קשה להתעלם מקווי הדמיון בין בני האדם שהפכו לקרנפים אצל יונסקו לבין הזומבים המאושרים של גיליגאן. האסונות בעולמנו יצרו פעם נוספת מאסטרפיס טלוויזיוני אבסורדי עם סיפור כתוב היטב על רקע נופי אלברקרקי, וזה בדיוק מה שמצופה מיוצר ברמתו של וינס גיליגאן. אם לא היה לכם מנוי לאפל TV+ עד עכשיו זה הזמן לפתוח אחד, כי זאת ללא צל של ספק הסדרה שכולם צריכים לראות עכשיו. חוץ ממתנגדי חיסונים. הם עוד יצליחו לעוות את זה לטובתם.
>> "פלוריבוס" // Pluribus // עונה ראשונה, 9 פרקים // עכשיו באפל TV+