סוף עונת התפוזים: סיור בפרדסים האחרונים בדרום יפו

פרות ברפת, קריאת תרנגול, דהרת סוסים ושדות. אל מול כל אלה כמעט משתחררת הקלישאה "קיבוץ בלב עיר". אך כמו בכל דבר הנוגע ליפו – גם במקרה הפרדסים שנותרו בה – שימוש במינוחים ציוניים יהיה אנכרוניסטי. אלה בכל זאת היו פה לפני כל הדליות והרינות.

סיפורם של פרדסי משפחות דכה, אבו סייף, אל־דלק ואחרות הוא סיפורה של יפו שאתם כנראה לא מכירים. גם כי הם נמצאים רחוק בדרומה, במקומות שבהם אתם עשויים לחשוב שאתם כבר מזמן בבת ים; וגם כי אם כבר הזדמנתם לשכונות יפו ג' ויפו ד' אז גדרות הפח המאולתרות ומצלמות האבטחה המבצבצות מכל עבר בלטו כנראה יותר.

אך אותם מתחמים מסוגרים – שנעטפו על ידי מפעל השיכון הציבורי הישראלי ומקיימים חיים אוטונומיים שהתגבשו במשך עשרות שנים מחוץ למעגל התכנון הממסדי – הם שארית של יפו אחרת. בזמן שאתם עדיין חיפשתם לאן ממשיכות שדרות ירושלים שאחרי שוק הפשפשים, כרישי הנדל"ן וחסידי היצע הדיור כבר החלו בונים בה מגדלים על נייר. באוקטובר הקרוב תגיע לבית המשפט תביעתם של משפחת אבו סייף נגד מינהל מקרקעי ישראל על מה שלטענתם הוא ניסיון לנשל אותם מאדמתם, השייכת להם זה דורות. האם יוותר זכר לאותה היפו, או שכבר כעת שארי הפרדסים הם לא יותר מאשר תעתוע אוריינטליסטי?

מדינת Jaffa

“…האזור הסמוך לעיר והמקיף אותה בחגורה ירוקה הוא נאת מדבר אמיתית (…) לאורך הדרכים גודרים את הפרדסים צברי ענק. בכל חלקת פרדס יש באר שמימיה נשאבים על ידי אנטיליה המסתובבת ללא הרף, והמים נשפכים אל ברכות ותעלות מים. המשוטט בגני יפו חש את שפע הצמחייה הנודפת ניחוחות עצי תפוז, לימון ורימונים ריחניים".

(החוקר הצרפתי ויקטור גרן, 1852)

סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 הם תור תפוחי הזהב. הקרבה לנמל, תנאים אקלימיים מתאימים וגישה קלה למי תהום מציבים את יפו כמעצמה עולמית בענף פירות ההדר. פרדסים מנקדים את השטחים הנרחבים שמחוץ לחומות העיר העתיקה והמותג תפוזי Jaffa המייצג זן ייחודי ומתוק במיוחד המכונה שמוטי הופך למקור הפרנסה העיקרי של יפו המשגשגת.

ובעקבות היפואים גם שאר תושבי הארץ – מושבים, קיבוצים, מושבות טמפלריות ואחרים – מאמצים את הסמל המסחרי החדש של פלשתינה, עד שהאירופאי הממוצע אינו יודע להבחין בין התפוז המגיע אליו מפרדסי גן שמואל, שרונה או פתח תקווה. כולם בשבילו הם חלק ממדינת Jaffa . אלו הם הימים טרם הקרב על הנרטיב והכל יכולים לחיות יחד בצלו של התפוז.

"פעם יפו הייתה כולה פרדס אחד גדול ובתוכו העיר העתיקה וכמה שכונות. ברחוב יפת, שהיו קוראים לו שרע אל חילווה, התפוזים היו בתוך הכביש", מתאר איסמעיל אבו שחאדה, "אבו סובחי", את המראה של יפו שבה גדל. בן 92 , הוא זוכר את הפרדסים שנותרו ואת אלה שאפשר לראות רק באיורים ותמונות המנציחים את יפו של לפני 70 שנה. עוד כשהיה תלמיד תיכון, ב־1940 , החל אבו סובחי לטפל בבארות הפזורות ברחבי יפו. אחר כך למד מכונאות והיה מתקין ומתחזק את מנועי משאבות המים במשך יותר מ-50 שנה. "ביפו לא היה צריך לעבוד קשה מדי כדי להוציא מים, הם היו בגובה הג'ורה", הוא מחייך.

באר המים הייתה לבו של הפרדס. ממנה הושקו הגידולים וסביבה התפתחו גם בתי משק ובריכת אגירה, לצד בית מגורי המשפחה שלה היה שייך הפרדס. המתחם הבנוי, המכונה בערבית "ביארה" (בית באר), הפך את הפרדס ממקור פרנסה בלבד לשטח מחיה על בסיס משפחתי, וזו בתמורה הקנתה לו את שמו. מרבית בעלי הפרדסים – אנשים אמידים ברובם – ברחו או גורשו במהלך מלחמת 1948 והותירו את שכיות החמדה שייסדו ליושבי המרחב החדשים.

"בשנות ה־ 50 התחילו לעשות הפקעות. בהתחלה הציעו מעט כסף לקנות את הקרקעות, אבל אם לא מכרת הפקיעו ממך", אומר אבו סובחי. "אבא שלי היה אומר – רק אישה ואדמה לא מוכרים". הנשים נותרו, האדמה נלקחה. את הפרדסים החליפו מבני שיכון שנבנו במהלך שנות ה־ 50 וה־ 60. אלה הוקמו לטובת פתרון דיור הולם ליהודים שהתיישבו בבתים הנטושים והרעועים של העיר העתיקה ושל עג'מי שלאחר המלחמה. התושבים הערבים של השכונה, שקובצו בה מרחבי יפו, נותרו לגור בהריסות.

לא פורמלי ולא במקרה

"לא נותנים לנו לבנות, מנתקים אותנו מחשמל, לוקחים את הגז, עושים הכל כדי להתיש ולסלק אותנו מהאדמה שלנו", אומרים בכעס האחים וואליד וסמיר לבית אבו סייף, החיים בפרדס הנושא את שם משפחתם יותר מ־100 שנים. הרומנטיקה המלווה את המחשבה על פרדס עתיק שקפא בזמן מתפוגגת במפגש ראשון עם סיפוריהם של אלה שחיים בו. תחושות של הזנחה ממסדית, התעמרות של הרשויות, חשדנות וגם מוניטין מפוקפק שדבק לאורך השנים בנעשה בתוככי הפרדסים, הצמיחו חומות – ממשיות וסימבוליות – שבידלו אותם מסביבתם. "סבא שלנו קנה את האדמות האלה, והם עוד מעזים לקרוא לנו גנבים".

שני שטחי פרדסים נותרו ביפו, ובשניהם מתגוררים צאצאים למשפחות יפואיות שורשיות שהצליחו להחזיק ב(חלק) מן השטחים שלהן גם לאחר המלחמה. הפרדס הוותיק יותר שייך למשפחת אבו סייף; אדמותיו נרכשו בחלקן עוד בסוף המאה ה־19 על ידי סעיד אבו סייף והורחבו על ידי בנו מוסטפא בשנות ה־ 20 של המאה הקודמת. הפרדס נמצא בצדן המזרחי של שדרות ירושלים, בשכונת יפו ד', תחום על ידי הרחובות מחרוזת ורובינשטיין.

הפרדס השני, הגדול יותר, שייך למשפחת דכה. חאג' ח'ליל, אבי המשפחה, רכש אותו בראשית שנות ה־40 ממשפחת דג'אני המפורסמת. הפרדס הוא חלק משטח נרחב בן כ־ 120 דונם בין יפו לבת ים, והוא מאכלס מספר משפחות, ערביות ויהודיות, רובן מוגדרות כפולשות. מעט מצפון לשני הפרדסים נמצא מתחם כרם אל־דלק, אשר כשמו היה בעברו כרם של זיתים ותאנים, וכמוהם גם הוא משמש כיום בעיקר כמתחם מגורים מסוגר.

"המושג פרדסים מטעה. מלבד המילה ששרדה, אין היום באמת פרדסים ביפו", אומר סמי אבו שחאדה, נכדו של אבו סובחי ופעיל חברתי ופוליטי יפואי. העצים הוחלפו ברובם במבני מגורים ומים מהבארות הפסיקו להישאב כשחברת מקורות החלה לדרוש תשלום עבורם. "אבל", ממשיך סמי, "נוצר בפרדסים היום ערך אחר, חברתי, של משפחה, שכנות, יחסים בין בני אדם".

ואכן, כניסה למרחב של הפרדס נושאת תחושה של חדירה לאקס טריטוריה עירונית, למרקם חיים אלטרנטיבי – בתי המשק, הנוף הירוק, המעברים הפנימיים, הביארה העתיקה, מתגבשים כולם לאילוזיה רומנטית של גילוי סוד גן נעלם שמאחורי החומות.

"גייטד קומיוניטי (קהילה מגודרת) זה לאו דווקא דבר רע. להפך, זה דבר שיכול להתפתח באופן אורגני על בסיס ערכים חברתיים ופוליטיים של החברה עצמה", אומר סנאן עבד אלקאדר, פרופסור לאדריכלות בבצלאל החוקר עם הסטודנטים שלו את הפרדסים שנותרו ביפו. "צריך להבחין בין מתחמים מהסוג של אנדרומדה לבין משפחות כגון דכה או אבו סייף".

עבד אלקאדר מסביר כי ההתפתחות של הפרדסים הייתה "א־פורמלית, כלומר מחוץ לגבולות התכנון הממסדיים". לדעתו התכנון הפורמלי הוא מסוכן ומחייב בחינה עצמית וביקורתית של מהלך התכנון. "צריך להבין את המציאות המורכבת, להתייחס אליה ולעבוד בתוכה. אני לא חושב שיש פתרון מובהק לפרדסים. צריך לקחת את המבנה החברתי והמשפחתי ולהתייחס אליו, וכך לאט לאט להגיע לתכנון. לעירייה אין סבלנות ואין נכונות לפתח תהליכים מורכבים כאלו".

עמי כץ, מנכ"ל המישלמה ליפו – הזרוע העירונית לשיקום, שימור, חידוש ופיתוח המרחב היפואי של עיריית תל אביב־יפו – חושב אחרת: "להמשיך בצורת המגורים הנוכחית זה להמשיך את העולב, את חוסר ההסדרה, את הבעייתיות", הוא אומר. "אני משוכנע שהם לא מרוצים מהצורה שבה הם חיים. התפיסה העירונית (לגבי הפרדסים) היא פשוטה מאוד – לייצר פרויקט של התחדשות עירונית ומצב של מעין פינוי בינוי בהסכמה של התושבים, וכך לספק פתרונות מגורים ראויים יותר לימינו ולתקופתנו; זה אך ורק לטובת התושבים".

לשאלה אם בכל זאת יש ערך בשימור אופיים המיוחד של הפרדסים עונה עבד אלקאדר כי הדבר נתון באופן בלעדי להחלטתם של היושבים בהם. "שימור הוא אוטונומיה של החברה על בסיס הערכים שהיא עצמה מחליטה לאמץ. ביחסים של שולט ונשלט, השימור הוא שיא ההפקעה של זכותו של האחר לקבוע לעצמו את נכסי התרבות שלו". עבד אלקאדר יכול להתנחם אם כן בגישה העירונית – אין לעירייה כל כוונה לשמר את פרדסי יפו.

זיכרונות משכנות טובה

כך מתארת רימה אבו סייף בפוסט שפרסמה באתר "שיחה מקומית" את פשיטת המשטרה על פרדס המשפחה לפני כשלושה חודשים: "היום (שלישי) בבוקר התעוררתי ב־ 4:30 לפנות בוקר לקול דפיקות חזקות חוזרות על הדלת וצעקות של גברים במדים. התעוררתי בבהלה קלה, כי כבר התרגלתי, אני מקבלת את זה שמדי פעם הם מגיעים להציק (…) הם מגיעים בלי צו או עם צו, כדי שלא נחשוב לרגע שהם שכחו אותנו. הם מגיעים כדי להזכיר לנו שמתקיימת בינינו מלחמה".

לטענת משפחת אבו סייף הגעת השוטרים עם אנשי המינהל, חברת החשמל, חברת הגז ורשות הטבע, הייתה תגובה לתביעה שהגישו נגד הניסיון להפקיע את אדמתם. "השוטרים בכלל לא ידעו למה הם פה", אומרת אבו סייף, ארכיאולוגית בת 28.

"הם חשבו שהם באים לפגוש פושעים ובמקום זאת הם פוגשים את אימא שלי ואותי". לפי המשטרה, החיפוש נעשה בשל חשד לעברות סמים, החזקת אמצעי לחימה ובנייה בלתי חוקית. התביעה מטעם המשפחה מגובה במסמכים המעידים על רכישת הקרקעות על ידי סבא רבא של רימה במהלך שנות ה־ 20. "מתברר שבזמן שנשלחו יזמים לשאת ולתת איתנו, הקרקעות שהפרדס יושב עליהן נרשמו על שם המינהל", מוסיפה רימה.

פייסל, אביה של רימה, נראה פגוע. "אחרי המאורעות (של 1948) נבנו מסביב מעברות, והפרדס היווה עבורם מקור לאוכל ומים לאחר שהממשלה נטשה אותם" הוא מספר. "אחד מאלה שמצאו מחסה בפרדס היה אחד דב שילנסקי (שלימים יהיה יו״ר הכנסת וסגן שר מטעם הליכוד – י״ל), שסבא שלי התיידד איתו ונתן לו לגור בבית הגדול (בית הבאר). הוא, כמו יהודים רבים, היה כמו משפחה״.

גם פרדס דכה עומד בפני פינוי כדי להצמיח בשטחו מגדלים. יזמים שונים – פלאטו שרון, קבוצת חג'ג' ואחרים – מנסים זה זמן לקנות פתרון לסבך הבעלויות בפרדס כדי להיפטר מהתושבים הקיימים. העירייה והמינהל נחושים להוציא לפועל תוכנית מאושרת לבניית מאות יחידות דיור, וכמו אצל השכנים אבו סייף, גם בדכה אין מאפשרים תוספת בנייה ובמקביל משווקים הצעות לפיצוי.

"משפחות מתרחבות, ילדים מתחתנים, ואין איפה לגור", אומר עו"ד זוהיר דכה, בן המשפחה. "הורסים כל תוספת בטענה שהיא אינה חוקית. במצב זה המשפחות מרגישות שאין להן ברירה אלא למכור". סמי אבו שחאדה רואה בכך אפליה ממסדית: "בכל מקום שבו יש קרקע לערבים, אין בנייה. ככה זה לפי תוכנית המתאר. זו עובדה ולא יעזרו הסברים", הוא אומר. "שוק הנדל"ן פתח את התיאבון לאנשים, אבל אסור לשכוח שהמשפחות שם לא יכולות לקבל זכויות בנייה ולהתפתח בקרקעות שלהן".

"המכירה היא מנגנון של התגוננות. מייצרים לך את התחושה שבכל מקרה יפקיעו, אז כבר עדיף לך לקבל מזה משהו", אומרת רימה אבו סייף. לטענתה יש ניסיון להשחיר את שם הפרדסים כדי ליצור סיבה לפינוי. "זה מקרה קלאסי של הפיכת הקורבן לאיום. מדביקים לנו סטריאוטיפ שהוא לא רק מול האוכלוסייה היהודית, אלא גם מול ערביי יפו. לא ניתמם, בעבר היו סמים בפרדס, אבל המשפחה החליטה לטפל בזה והצליחה לבד לחסל את התופעה. סמים אני רואה היום רק באוניברסיטה".

העתיד של הפרדס

שאלת עתיד הפרדסים של יפו כוללת סוגיה נרחבת יותר שעמה מתמודדות גם השכונות המקיפות אותם: כיצד, אם בכלל, יוכלו המשפחות הוותיקות להישאר ולגור בהן, לאחר שקטר ה"התחדשות העירונית" יהפוך כל שיכון לפרויקט בעל ניחוח תל אביבי. עליית ערך הקרקע תאפשר אמנם בטווח הקצר עתיד כלכלי טוב יותר, אך זה ככל הנראה יכלול ויתור על השתייכות מוניציפאלית לתל אביב־יפו. הדור הבא יגלה ששכונות העיר בינתיים רק התרחקו מהישג ידו וההומוגניות מצפון תמשיך לדהור דרומה, תדחק את הפריפריה החברתית העירונית אל עבר הפריפריה הגיאוגרפית. נראה כי בהיעדר מנגנונים לשמירה על האוכלוסייה הקיימת, גורלן של האוכלוסיות הוותיקות של דרום יפו אינו מפריד בין גזע, דת או לאום.

"אני לא חושבת שהסיפור פה הוא בהכרח אתני", אומרת רימה על ניסיונות הפינוי של הפרדסים. "לא מוצאים פה פתרון ליהודים העניים אלא מביאים יהודים עשירים, זה הכל נדל"ן". ייתכן כי דווקא סבא רבא מוסטפא אבו סייף גילה מנגנון הגנה אפשרי מפני הפיתוי הכלכלי הטמון בקרקע: "סבא שלי היה איש חכם מאוד. בירושה שלו הוא לא הגדיר חלוקת אדמה וציין שכדי למכור את הקרקעות נדרשת חתימה של כל בני המשפחה". היום ריבוי הבעלויות על הקרקע הוא החסם הטוב ביותר כנגד מכירת הפרדס.

"בינתיים אני לא רואה מעבר למאבק", עונה רימה לשאלה כיצד היא מדמיינת את העתיד של הפרדס. "ובכל זאת, אם אנחנו מקבלים את הפרדס הייתי רוצה איכשהו לשלב אותו בבנייה החדשה. לא את הפרדס של המאה ה־19 , אבל את העצים הוותיקים, את הבאר, את המעברים בין החלקות, את דוד שלי שצועק וכולם שומעים. את הכפר שיש פה". כשאני פולט בטעות אם היא מתכוונת לרצון לשמר את המבנה החמולתי, מביטה בי רימה בביקורתיות משועשעת: "יצא לך קצת אוריינטליסטי".