מיקי זוהר משקר: אין זוכי פרס אופיר ש"מכפישים את חיילי צה"ל"

"אין יריקה גדולה יותר בפרצוף של אזרחי ישראל מהטקס השנתי המביך והמנותק של פרסי אופיר", אמר אתמול שר התרבות והספורט מיקי זוהר בתגובה לזכייה של "הים" בפרס הסרט הטוב ביותר. "העובדה שהסרט הזוכה בפרס מציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית בזמן שהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי להגן עלינו, כבר לא מפתיעה אף אחד". הוא גם הוציא הודעה לעיתונות בה נכתב שהוא "עוצר את מימון הטקס המקומם מתקציב המדינה".

זוהר הוא לא השר הראשון בממשלות נתניהו שמשתמש בחיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית כדי לתקוף את הקולנוע הישראלי. שוב ושוב על פני השנים נשמע הטיעון שסרטים ישראלים מציגים את חיילי צה"ל באופן שלילי. זה טיעון קל ופופוליסטי, שתופס מיד את האוזן ואת הלב של הציבור הישראלי, אבל הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון באופן גורף, והוא לא נכון לגבי "הים".

קחו לדוגמה שניים מהסרטים שעוררו זעם בקרב פוליטיקאים וטוקבקיסטים כשזכו בפרסי אופיר בשנים קודמות. "פוקסטרוט" של שמואל מעוז מ-2017 ו"ויהי בוקר" של ערן קולירין מ-2021 מפגישים בין פלסטינאים לחיילים ישראלים במחסומים. בשניהם מאוירות דמויות של חיילים חמודים וחפצי שלום, שממש לא מתכוונים להרע, אבל הם מושמים בסיטואציות בלתי אפשריות, שמביאות אותם להרוג בטעות פלסטינאים חפים מפשע, וזאת טרגדיה משני הצדדים. 

בשני הסרטים הבמאים הקפידו לביים את הסצנה באופן שברור לחלוטין שהחיילים בשטח גם הם קורבנות (וזכו על כך לביקורת משמאל). החייל הבודד במחסום ב"ויהי בוקר" אפילו מנגן בגיטרה שעליה יש איור של סמל השלום. אבל הוא קיבל פקודה לא לתת לאף אחד לעבור, ובלילה כשמגיע עַבֶּד החביב ומעיר אותו מתנומתו, החייל נבהל ויורה בו צרור. התקריב על פני החייל מיד אחרי הירי מראה עד כמה הוא מבועת מעצם המעשה, שמן הסתם יגרום לו להפרעת דחק פוסט טראומטית שלא תזכה לטיפול מטעם המדינה (זה כבר לא חלק מהסרט).

 

אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו

 

גם החייל במגדל השמירה על גדר הגבול ב"עץ לימון" של ערן ריקליס מ-2008, שזכה ליותר הערכה בחו"ל מאשר בארץ, הוא חמודי כזה. לאורך הסרט החייל מתכונן למבחן הפסיכומטרי, וכשהאלמנה הפלסטינית בעלת מטע הלימונים נכנסת בניגוד להוראות לשטח שלה (הסמוך לגבול שמצידו השני מתגורר שר הביטחון של ישראל), הוא יורד אליה ולוחש בעדינות שאסור לה להיות שם. היא אינה מבינה עברית, ולכן הוא ממש יוצא מגדרו בניסיון לתקשר איתה. חמוד. באתר הביקורות "Rotten Tomatoes" יש לסרט 91% ביקורות טובות, והן מסוכמות במשפט "סרט ישראלי חיובי ואישי, המציע חזון מאופק ומעורר מחשבה על צרות הגדה המערבית".

זה מביך אותי לכתוב את המובן מאליו, אבל הבמאים הנ"ל, כמו רוב הקולנוענים הישראלים, שירתו בצבא ואין להם כל רצון להציג את החיילים בשטח באופן שלילי. להיפך, לפעמים נראה שהם מגוננים עליהם יותר מדי, כי כידוע לא כל החיילים חמודים. עבור צופים בחו"ל, הסרטים הביקורתיים שמציגים חיילים ישראלים מתחבטים וטועים דווקא פותחים את עיניהם למורכבות האנושית של הסיטואציה, בעוד סרט שיהלל את גבורת חיילי ישראל יבוטל על ידם כתעמולה גרידא. 

וזה מביא אותי ל"הים" של שי כרמלי-פולק, ששירת אף הוא בצבא. הסרט היפה הזה מספר על ילד פלסטיני מרמאללה שנוסע עם הכיתה שלו לים, אבל במחסום חייל ישראלי מורה לו לרדת מהאוטובוס משום שאין לו אישור מעבר. הפעם לא מדובר בחייל חמוד במיוחד. "זה לא קשור אלי, אחי", הוא אומר למורה שמבקש ממנו לעשות משהו. "זה לא קשור אלי. תוריד את הילד בבקשה. אתה מעכב את כולם ואתה חוסם לי פה את הבידוק". זהו. בסך הכל דיבר בנימוס ומילא את הפקודה שהוטלה עליו. אתם יודעים, בורג במערכת.

אין בסצנה הזו, או בשום סצנה אחרת בסרט, משהו שאינו מייצג נאמנה את המציאות של רוב הפלסטינים השב"חים. נכון, יש ביניהם גם מחבלים, והיה ה-7 באוקטובר, והסרט לא עוסק בזה. אבל אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו.