מוזר, וכנראה שגם מוקדם, לסכם את האירוע שנקרא "שאגת הארי". לכאורה, הגענו לשלב שאנחנו מגדירים כ"סוף" – הרגע שבו נשיא ארה"ב מודיע באופן חד צדדי על הפסקת אש, ומיד כל המיניונים במזרח התיכון מהנהנים עם הראש לקריאת "המלך אמר".אבל האמת היא שכשהפסקת האש די שברירית (טקסט זה נכתב כמה שעות אחרי שנשמעה עוד אזעקה באמצע תל אביב), הזמן גם ככה תחום לשבועיים ולך תדע מה יתפוצץ – תרתי משמע – במהלך השבועות הקרובים.

>> קרב רודף קרב: עשר המכות שחטפנו במהלך המלחמה מול איראן
>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים.

כך שזה לא בהכרח טקסט שמסכם את האירוע של החודש וחצי האחרונים. אם תרצו, זהו סיכום ביניים – מהזווית שאנחנו מכירים, הזווית התקשורתית והטלוויזיונית. אלה היו ימיה האפלים ביותר של התקשורת הישראלית, שתפקדה ברובה כלהקת מעודדות צפון קוריאנית, מילאה שעות שידור אינסופיות בברברת ריקה ודקלמה מה שהשלטון הכתיב לה. על רקע זה בלטו מי שבכל זאת המשיכו להילחם על הזכות לומר לציבור את האמת,ובמקרים מסוימים אפילו עזרו לנו להבין טוב יותר מה לעזאזל קורה כאן.

צל"ש המקצוענות // ברק רביד

הוא בסך הכל בן 45, אבל מאחוריו יש כבר קריירה די ענפה. הוא עבד בגלי צה"ל, בחדשות 13, ב"הארץ" וב"וואלה" ובכולן היה הכתב המדיני. היום הוא עושה את העבודה הזאת עבור CNN וחדשות 12 כשהוא משמש כשליח בוושינגטון, אבל ממשיך לעשות בעצם את אותו הדבר – לעבוד קשה ולחצוב את המציאות מאחורי הררי הבולשיט. הקשר הבלתי אמצעי שלו עם האיש החזק בעולם (נרצה או לא), הנשיא דונלד טראמפ, הוא דוגמא מובהקת לכך: הוא לא היחיד שמדבר עם טראמפ מהתקשורת הישראלית, אבל נדמה שהוא מצליח להבין אותו טוב יותר ממתחריו בזכות מקורות נוספים. הוא עיתונאי שכמובן יש לו גם דעות, אבל הוא לא מתמקד בהן אלא ביכולת להביא סקופ טוב. יש מעט מאוד עיתונאים בתקופה הזאת ששווה לסמוך עליהם, עליו אפשר לסמוך בעיניים עצומות.

צל"ש הניסיון // אהוד יערי

דור אחר מברק רביד, אבל אחד שנמצא באותה רמה – וגם הוא מציל את הכבוד של חדשות 12. יערי כבר בן 81, אבל ממשיך בדרכו להיות האיש הכי אמין על המסך שלנו. אם רביד מכתת את רגליו במקצוע הקשה של ציד הסקופים, יערי הוא פרשן, אבל כזה שעדיין זוכר מה המשמעות של פרשן; להסביר לנו את המציאות. לתת רקע שאין לנו, ההדיוטות, בעולם הערבי באמצעות המקורות שהוא רכש לאורך שנים. אצל יערי אתה יכול להרגיש בקלות שהוא באמת מדבר עם אנשים מהצד השני (בין אם הם פלסטינים, לבנונים או איראנים), בניגוד ללא מעט ממתחריו, שבעיקר מדברים עם הקולות בראש שלהם.

צל"ש האנושיות // אילנה דיין

גם דיין כבר לא צעירה, ועליה (כמו על שני האנשים כאן למעלה) כבר מזמן גמרו את ההלל כעיתונאית. "עובדה" היא התכנית היחידה ששרדה מאז הקמת ערוץ 2 ועד עצם היום הזה (33 שנים על המסך!), ולא בכדי. דיין מצליחה כל שבוע, כבר 30 עונות, לספר את המציאות הישראלית דרך ראיונות, כתבות עומק ותחקירים. אבל אני רוצה הפעם להזכיר רגע אחד גדול שלה במלחמה הזאת – אותו מונולוג מה-19 במרץ, שבו דיין חתמה עוד פרק של "עובדה" במונולוג על חיי אדם.

לפתע, בתוך הגלים הפתוחים שעוטפים אותנו גלים גלים, היא ידעה לבודד את הסיגנל מהרעש הכולל – ולדבר על מה שלא כל כך דיברו עליו בפאנלים. היא עסקה בחיי אדם. כל אדם. בשתי דקות ו-19 שניות, היא הצליחה להדליק נר קטן של אנושיות בתוך סביבה תקשורתית שיצאה מדעתה, במרדף אחרי הסרטון הבא שבו נראה בניין קורס באיספהאן או בדאחייה. היא דיברה על החיים שנשארו מאחור, על האנשים שנהרגו כי לא היה להם מיגון, וכן, גם על המשפחה שחיה בגדה המערבית ומתה מאש ישראלית. "במקום שבו אין אנשים, השתדל להיות איש", אמר הלל הזקן. ברגע הזה, שבו האנושיות היתה קול, אילנה דיין היתה אדם. וזה לא מעט.

צל"ש הציניות // רביב דרוקר

ציניות היא בדרך כלל תכונה לא טובה, הנשק של הלוזרים, אבל יש רגעים שבהם היא הכרחית. למשל, בהתמודדות עם ממשל אמריקאי וישראלי שכל כולו תרבות שקר. זו הגחלת שרביב דרוקר מצליח לשמר בחדשות 13 – זווית קצת קהה, קצת עקומה ובעיקר חושדת באופן בריא בסמכות. בזמן שגם בערוץ שלו יש מי שמקפיד לתופף בתופי המלחמה, דרוקר תפס לעצמו משבצת בריאה של "איפכא מסתברא", מהבודדים שתוהים כמה אמת יש מאחורי דיבורי הרהב של המנהיגות. פעם רביב דרוקר אמר בפרסומת שהפיק ערוץ 10: "לא תמיד אוהבים אותנו, במיוחד כשאנשים יושבים במקלטים ולנו יש ביקורת. אבל אם לא נשמיע את הביקורת הזאת, יש מצב שנשב הרבה יותר במקלטים". כשישבתי בממ"ד אחרי עוד לילה לבן של טילים, חשבתי גם על המשפט הזה.

צל"ש האומץ // לוסי אהריש

לפעמים, חלק מהגיבורים הם לא כאלה שמייעדים את עצמם לתפקיד, אלא מי שהופכים לגיבורים מכורח המציאות. הסיפור של לוסי אהריש מול המפגינים המנוולים שהתנכלו אליה ואל משפחתה קרה עוד לפני המלחמה. אבל הוא היה מטאפורה מושלמת ליכולת להישאר אנושי ולהמשיך להילחם על האמת, גם כשההטרדות נמשכו ואפילו תוך כדי שאיראנים מילולית ירו טילים על כולנו. אהריש, תודה לאל, לא נכנעה ונשארה על המסך, עם גיבוי מהקולגות שלה בכל הערוצים. והיא ממשיכה להגיד את שלה, בדרך שלה. זה אולי נשמע אלמנטרי, אבל באווירת הטרור והפחד שיש כלפי כל מי שחושב אחרת מהקו המאוד צר שסללה הממשלה, בימים כאלה סוערים זה ראוי לצל"ש של ממש. רק תמשיכי ללכת, לוסי. ואינשאללה, בזכותך, אולי יהיה כאן יותר טוב.

צל"ש ההגשה // אודי סגל

דרך ארוכה עברה על מגיש החדשות לאורך השנים – זה התחיל בקורקטיות הרוממאית של חיים יבין, נמשך במיקי חיימוביץ' הרגשית ובלסת של יעקב איילון והגיע עד אודי סגל. דווקא מעמדת המגיש הלכאורה אובייקטיבי הוא מציג יכולת נהדרת לדעת לעמוד על האמת. להגיד אותה מתי שצריך, לא להיכנע לכבלי הרייטינג או לרצון להיות "בסדר עם כולם". הוא ידע לעמוד על הבעיות שיש בהפסקת האש מול איראן, הוא ענה לטענות הבולשיט של ראש הממשלה נגד "התקשורת" (בפעם ה-80 אלף), והוא היה שם גם במלחמה על כלי התקשורת שלו – ערוץ 13 – שנאבק מול הכוונה להפוך אותו לעוד ערוץ בשרשרת של 14 ו-15. סגל הוא דמות מופת עיתונאית לא בגלל שהוא בצד כזה או בצד אחר. אלא פשוט כי הוא יודע לברור את האמת מהחארטה. וכמה שזה לא מובן מאליו היום.

צל"ש הכתב הצבאי // רועי שרון

על הקריירה העיתונאית המרשימה של שרון מיותר להרחיב את הדיבור, אבל במלחמה הזאת, לשרון היה תפקיד קריטי ומהותי שלא הסתכם בדקלום הודעות דו"צ על מספר החימושים שהטלנו על איראן ומתי יחסלו שוב את ראש מערך הנגרייה של משמרות המהפכה. שרון, בשבועות האחרונים, הקפיד לעסוק במה שהתקשורת בורחת ממנו כבר שנים: טרור היהודי של מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית. הוא שם את הנושא על השולחן, הביא הוכחות ועובדות ולא הרפה גם כשחטף לא מעט מבית הגידול שלו, הציונות הדתית. שרון נלחם מלחמה חשובה לא רק על צה"ל, אלא על פניה של החברה הישראלית כולה. מה אנחנו עושים כשהטרור הוא לא איום חיצוני, אלא בא מתוכנו? האם אנחנו שותקים או מרימים קול? רועי שרון הוא התשובה.

צל"ש העיתונות האזרחית // הילה טוב

בימים הראשונים של "שאגת הארי" (אלוהים איזה שם סתום), כולנו היינו עמוק בתוך דיכאון. התחושה היתה לא רק שקשה אובייקטיבית, אלא גם שאסור לדבר על זה. אסור לבטא את תחושת חוסר התוחלת, פן תואשם מיד בבגידה במדינה וב"החלשת החוסן הלאומי". הייתה אחת ששמה זין ענק על כל הממשטרים והספרטנים דה לה שמאטע. קראו לה הילה טוב, עיתונאית עצמאית ותיקה, ופגשתם אותה בראיון שקיימה ב-4.3 עם לירן כוג'הינוף בכאן 11. – הוא קיווה לפגוש את "התל אביבים המנותקים", וקיבל מישהי מחוברת מאי פעם.

בראיון של קצת יותר מחמש דקות, טוב היתה הרבה יותר מדויקת ומחוברת למציאות מאלף הפרשנים שישבו באולפן הממוזג. היא הסבירה, ברהיטות שאין דומה לה, את המצב לאשורו: את הייאוש, את הפחד הטבעי, את החרדה מהעתיד של המקום הזה (שהיא אוהבת לא פחות, וכנראה יותר, ממשמיציה). אישה שנשאה בשידור חי קול של מאות אלפי אנשים במדינת ישראל, והיתה מספיק אמיצה כדי לעשות את זה בקול רם. בלי לפחד. וואחד צל"ש מגיע כאן.

צל"ש הסאטירה // יניב ביטון ו"ארץ נהדרת"

יניב ביטון הפך לאחד הקומיקאים הכי טובים בדור הנוכחי, פרץ לתודעה ב"היהודים באים" המופתית, נכנס ל"ארץ נהדרת" כשחקן ספסל והפך לשחקן הרכב שאי אפשר בלעדיו, עם החיקויים של אבישי בן חיים, אריה דרעי, איילה חסון וגם החיקוי של האייתולה עלי ח'מנאי – שנולד ב"עם כלביא" ומת עם ח'מנאי עצמו בתחילת הסבב הנוכחי. זה קרה לא לפני אחד הרגעים הגדולים שהמלחמה הזאת סיפקה על המסך: המונולוג המרהיב של ביטון בתפקיד ח'מנאי אל הציבור הישראלי. הביביסטים טענו שזה מונולוג שנאה ליהדות, אבל הוא היה תמרור אזהרה בוהק – מה קורה כשחברה מפותחת וליברלית יורדת מהפסים השפויים? ואיפה היא יכולה לסיים זה היה רגע גדול של "ארץ נהדרת" ורגע גדול גם בקריירה של ביטון – אבל יותר מכל זה היה קול של ישראליות שפויה שהיה כל כך חסר בנוף הטלוויזיוני הכללי.

• המסך
• מלחמת איראן
• החדשות