ההיסטוריה המטורפת של רועי כפרי: מסע אל תוך ההזיה שהיא החיים

בדרך כלל, אני רחוק מלהיות נוסטלגי. הנהי על איזה "פעם" שהיה יותר טוב מהיום, הוא בדרך כלל געגוע לתקופה שבה הסובייקט היה צעיר יותר – עולם פשוט, בלי מורכבות, שבו יכולת לראות דברים במשקפיים ורודים כי לא היו לך דאגות על הראש. כל דור אוהב להתגעגע לפעם שלו ומביט בזלזול על "הצעירים שהרסו הכל". 

ובכל זאת, גם אני בזמן האחרון מסתכל קצת בייאוש על תעשיית הטלוויזיה המקומית, בוודאי על הפריים טיים שלה, וחושב על פעם. רוב היוםמוקדש לחדשות (שאריות ממצב החירום, שאיכשהו תמיד היה פה ותמיד יהיה כנראה), ומה שלא חדשות גם לא מביא חידושים מרעישים – או פורמטים ישראליים ותיקים או פורמטים מיובאים וכמה סדרות דרמה טובות יותר או פחות. למעט הבלחות שמגיעות בדרך כלל מאזורי כאן 11 או רגעים של תעוזה ב-yes וב-HOT, קשה למצוא על המסך משהו שמביא בשורה, עושה משהו חדשני, מייצר משהו שלא ראינו קודם או בכלל מנסה. ובתוך כל זהה, יש את רועי כפרי.

כפרי, שפרץ לחיי הדור שלנו יחד עם ניב מג'ר בצמד האינטרנטי "ניצה ולחם", הפך למעין אי בודד של יצירה שונה, מקורית עד כדי ביזאר ולגמרי מחוץ לאיזושהי משבצת. קומדיה שלא מצייתת לשום חוק בתוך ים של סטגנציה. זה לא שאין לנו יוצרים טובים אחרים, אבל כפרי יוצר עולם ודרך משלו, כזו שרחוקה מאוד, ושונה מאוד, ומשוגעת מאוד, יותר מכל דבר אחר שאנחנו מכירים על המסכים הישראלים השונים. בשבוע הבא תעלה ב"כאן 11" היצירה הטלוויזיונית המקיפה הראשונה שלו – "יקומות", שמבוססת על סדרת רשת שהפיק עבור התאגיד (יחד עם גון בן ארי). זו הזדמנות טובה להביט אחורה בזעם על כמעט שני עשורים ביצירתו של האיש שתמיד הצליח לגרום לנו להרגיש כאילו בלענו אסיד. תודה רועי!

>>

ניצה ולחם

רגע הלידה. חשוב לציין שזו לא היתה הפעם הראשונה שנעשה כאן נונסנס – החיים הישראליים היו רצופים באנשים שאהבו נונסנס וחגגו אותו, מהמערכונים של כוורת ועד פלטפוס. ובכל זאת, כפרי וניב מג'ר הביאו משהו שונה מאוד לתוך הפרצוף שלנו. בתוך הרשת החברתית העתיקה "פליקס", הם הביאו הומור שקודם כל נראה לך מוזר ואתה לא לגמרי בטוח מה ראית, ואחר כך גם איכשהו מצליח להצחיק אותך, למרות שלא לחלוטין ברור מה מצחיק והאם שני האנשים האלה בסדר. האם אנחנו בסדר? מה זה בסדר?

 

חתולנובלה

למרות היסטוריית הנונסנס הענפה של הקומדיה הישראלית, יש איזו נטייה קצת לזלזל ביכולת להצחיק "סתם". בלי שום סיבה. והסיפור של "חתולונובלה" הוא כזה – משהו שנולד מתוך רצון של אתר "פליקס" להפיק תוכן מקורי בעלות נמוכה, והפך לקלאסיקה ולקאלט של ממש. להיט אינטרנטי בימים הצנועים ההם, ומשהו שמסוגל להצחיק גם דור חדש של צופים צעירים  ואבודים מכל הלב עד היום.

בקיצור

כמעט כמו כל אקט קומי מבריק שאתם יכולים לחשוב עליו – מניר וגלי, דרך תום יער או אודי כגן, וכן גם כפרי – בשלב מסוים הם מקבלים את המשבצת שלהם בליגה של הגדולים: "ארץ נהדרת". כפרי קיבל הזדמנות ראשונה באמצעות "בקיצור" – סדרה של 13 מערכונים (שנוצרה יחד עם וניה היימן) ששודרה במהלך העונה העשירית של "ארץ". היא היתה חשובה, בעיניי, כי היא הצליחה לספר סיפור מחיים שהכרתי,לדבר בשפה שלי, לפתוח פצעים שהיו לי בלב ולעשות מהם משהו מצוין. זו לא תהיה הפעם האחרונה של כפרי ב"ארץ", אבל זה בהחלט היה זכיר.

 

תור ליאור

כנראה היצירה הכי מורכבת בהיסטוריה המטורפת של כפרי – אבל גם כזו שיש לה תפקיד. כזו שסימנה כיוון חדש בדרך הקומית הייחודית שהוא סולל. התיעוד של ליאור בן יוסף, אחיינית שלו, במשך 12 דקות הוא משהו שהביא מיליוני צפיות – למרות שלא הייתה בו שום תימה גדולה או ניסיון לפרוץ איזושהי מעטפת. ובכל זאת, היתה שם תמימות, היתה שם התפרעות והיה גם – באנדרסטייטמנט – את העזיבה של כפרי לחו"ל. קשה להישאר אדיש ל"תור ליאור", גם יותר מעשור אחרי שהוא נוצר. זה היה הרגע שבו גם היצירה של כפרי נטענה במשמעות אחרת, עמוקה יותר מהשכבה העליונה של הנונסנס. בדרך, זה גם חשף את היותו של כפרי ילד היפ-הופ – כאילו לא היינו בעדו כבר קודם. 

 

קלטת הילדים של רועי ונח

חוזרים ל"ארץ נהדרת" (שלוש עונות אחרי "בקיצור"), וזה כפרי אחר ממה שהכרנו. הוא גר בברוקלין עם תינוק קטן בבית, ומהקשר הזה נוצר משהו חדש ויפהפה. לא רק האספקט של ילד בחיים של בנאדם (שמן הסתם מביא שינוי), אלא גם האלמנט המוזיקלי של כפרי – שירים שהוא כתב לילד שלו (יחד עם עזרה של עמרי אנגל האגדי ועידו מימון הלא פחות אגדי). הם היו לא רק שירים יפים. הם הביאו וייב שונה מאוד מהשטויות הפסיכוטיות של ניצה ולחם או חתולנובלה. זמן להיות קצת רציניים יותר. ולהתנגד למיץ תפוזים עם חתיכות.

 

שירי מרפסת

ואחרי שהבנו שיש כאן גם יוצר מוזיקלי ברמה מאוד גבוהה, הגיע השלב הבא: הרכב מוזיקלי קומי. כפרי התחבר הפעם עם טל טירנגל, ויחדיו הם יצרו אלבום שהפך ללהיט קאלט של ממש. דוגמא טובה לשני קומיקאים שמתחילים משהו מדאחקה וגומרים בתור שלאגר בהופעות מול מאות צעירים וצעירות שצורחים את כל המילים המצחיקות שלהם.

 

הפרסומות

וזו אולי גולת הכותרת בעשייה של רועי כפרי. זה לא רק שתעשיית הפרסום הישראלית די דלה, אנחנו גם בעידן שפשוט קשה לנו לראות פרסומות, הפילטרים שלנו כבר הפנימו שהן משהו שנועד למכור לנו משהו וכולן נהיו רעש לבן שאנחנו מסננים. אבל כפרי, כיוצר, שוב הצליח לעשות משהו שונה לגמרי.

זה מקרה קלאסי שבו ההסכם בין המפרסם לבין במאי הפרסומת הוא ברור – אנחנו נותנים לך את המפתחות, תעשה מה שאתה מבין. וכפרי הצליח לעשות את זה לכמה מוצרים – בין היתר "מייצ'ק", שממנה נולדה היצירה המושלמת "פתאום היא קמה" (בהשתתפות בר רפאלי, אם טרם נחשפתם ליצירת המופת הזאת תקליקו כאן פליי למעלה ותחזרו אחרי שהתאוששתם בעוד כמה ימים); וכמובן ובעיקר "מילקי" – מעדן חלב שקצת הלך לאיבוד ונחשב למשהו "של פעם", אבל חזר לתודעה בזכות פרסומות מקוריות ומגניבות שכפרי הצליח לייצר (יחד עם גון בן ארי, שותפו ליצירת הסדרה החדשה) שהיו למעשה הרבה יותר סרטים קצרים ומטורללים מאשר פרסומת שמזכירה איזושהי פרסומת שראיתם – מ"בא להנמיך", דרך "מי צריך את זה" ועד האיחוד עם הפרסומת המיתולוגית "הקרב על המילקי" 40 שנה אחרי.

 

אם אתם מסתובבים באזורים הנכונים של התרבות בישראל, רועי כפרי הוא חלק מהחיים שלכם כבר, מפה לשם, כמעט 20 שנה. הוא הצליח להטביע חותם בזכות האומץ לעשות משהו שונה לגמרי, לא תמיד מובן ולא תמיד קל לעיכול, אבל איכשהו עובד כמו קסם. זאת גם העובדה שבגללה שווה לחכות ל"יקומות" – מה שהתחיל באינטרנט בסרטונים קצרים, ועבר לפרסומות ומערכונים ושירי קאלט, הופך עכשיו להזייה באורך מלא וכולם מוזמנים אל תוך המוח הפסיכדלי שלו. תחזיקו חזק.