שני מאיו נכנסה אל מגפת הקורונה עם כל הפחדים בעולם ויצאה ממנה עם אלבום אופטימי וביטים שנוצרו בסגר בבית מתיפוף על ארונות, מנורות, וילונות, סירים ושאר חפצים. והמוזיקה שוב הצילה אותה \\ טור אישי
מאז ומתמיד הייתי היפוכונדרית, פוחדת מרופאים ובדיקות ומשתדלת להימנע מהן כמה שניתן. כל כאב קל שבקלים מלווה בעילפון מרוב פחד ומחשבות טורדניות, כל עיטוש בסביבתי הקרובה מטריד את מנוחתי. תקופת הקורונה הייתה התגשמות כל סיוטי השחורים ביותר. הרגשתי כאילו חדרו לי למוח, שלפו משם את התסריט המאיים ביותר והפכו אותו למציאות. עד היום, כל בדיקת דם עבורי היא אימה ופחד ומלווה בהכנה מנטאלית. כשהייתי בת 6 ברחתי להוריי המבוהלים מבדיקת דם שגרתית בריחת מילוט הירואית שלא מביישת סרטי פעולה עתירי תקציב ונעלמתי לכמה שעות.
בהמשך, כדי לקשר את החוויה המזוויעה יחד עם חוויה חיובית יותר, לאחר כל בדיקת דם זכיתי בביקור בלתי מוגבל בחנות הדיסקים השכונתית כשבסופו יצאתי עם שני דיסקים חדשים שבחרתי לאוסף. המוזיקה הייתה לי עוגן לרגשות הללו של הפחד וחוסר השליטה במתרחש. כשהמחט הייתה נכנסת והייתי מרגישה את העילפון מגיע הייתי מדמיינת את הביקור בחנות ואת המוזיקה החדשה שאגלה ומזמזמת לעצמי שירים אהובים או מנגינות שהמצאתי כדי להירגע.
כך, גם כשבגרתי והמציאות הביאה איתה מגיפה עולמית, המוזיקה הייתה לי עוגן בתוך חוסר הוודאות שאפף את כולנו. התקופה הזו של הקלטת האלבום שבה הסתגרנו באולפן הביתי, הזכירה לי את אותה ילדה קטנה שמזמזמת לעצמה שירים בזמן שהיא מתמודדת עם פחד עצום והכל סביבה קורס.
האלבום שצפוי לצאת בקיץ הוא אלבום קונספט אקספרימנטלי המורכב ממוטיבים מוזיקלים וטקסטואלים השזורים לכל אורכו. חוץ מהקלטות הבס והתופים, הקלטנו את האלבום כולו באולפן הביתי הנמצא בחדר דירת השותפים של נדב בלומר, שותפי ליצירה והמפיק המוזיקלי של האלבום, באווירה ביתית ונינוחה, לאולפן קראנו "אולפני הפרקט". באופן מפתיע מאוד, תחת מציאות של הגבלות וסגרים, בין ארבעה קירות מצאתי חופש אמנותי מוחלט ופראי שכמותו לא הכרתי. המציאות שבה העולם עצר מלכת העניקה לי אופציה להתמקד ביצירת האלבום ללא הסחות דעת חיצוניות (חוץ מכנאפה שהזמנו בכל סשן ממקום אחר והיה הסחת דעת נחוצה ביותר, אבל זה כבר חומר לטור נוסף).
"זמן להתעורר" מורכב מארבעה שירים שנכתבו טרום המגיפה וארבעה שנכתבו במהלך הסגר הראשון. הסינגלים שנבחרו הם דווקא השירים שנכתבו במהלך המגיפה, ומפתיע גם אותי שהם שומרים על רוח של אופטימיות ותקווה לימים טובים גם כשאני לא בהכרח שמרתי על אופטימיות. לשירים חיים משלהם והם מגלים לי איזו אמת עמוקה שלא תמיד אני יודעת או זוכרת. כילדה גדלתי על תערובת של השפעות מוזיקליות שהתערבבו גם הן באולפן שהפך למעבדת ניסויים. הרבה קלאסיק רוק שאבא היה משמיע לי במקום שירי ילדים, מול השפעות של מוזיקה טוניסאית, עיראקית ומזרחית שספגתי גם מבית, באלבום אני מרגישה שנוצר מיקס מעניין בין העולמות הללו שקיימים בי ומרכיבים את הדי.אן.איי המוזיקלי שלי.
מה שהכי מאפיין את האלבום הוא הפיוז'ן והאקספרימנטליות. אחרי הסגר הראשון הגעתי עם השיר "זמן להתעורר", שיר הנושא של האלבום, האלמנט הריתמי מאוד חזק בשיר והיה רגע מיוחד מעין רגע של הארה והרגשה שפיצחנו את הסאונד המדויק והמיוחד של האלבום כולו ולא רק של השיר הזה. מכיוון שהיינו מסוגרים בבתים תקופה ארוכה יצרנו את הביט מהבית, תרתי משמע. הביטים נבנו מאמצעים ביתיים (תיפוף על ארונות, מגירות, מנורות, וילונות, סירים, זרם של מים וכל מה שנמצא סביבנו בחדר), תבניות מוזיקליות וסאונדים שחוזרים לכל אורך האלבום. נתנו לנגנים חופש ביטוי ואלתור בקטעי מעבר שאני מגדירה כ"שכבות של טרלול".
הבית הפך למגרש משחקים מוזיקלי וכשלא מצאנו את הסאונד שחיפשנו בבית, יצאנו לרחוב: תופפתי על מתקנים ונדנדות בגינה כשנדב לצידי עם מכשיר הקלטה, מסתובבים ברחוב כמו שני תמהונים ומקליטים רעשים כשמה שמוביל אותנו זו סקרנות גדולה והנאה ממה שאנחנו מגלים ויוצרים, אווירת משחק בארגז צעצועים של צלילים. מתחנו את גבולות ההקלטה מהבית ונפתח בפני עולם שלם של סאונדים. מאז ההקלטות, המחשבה הראשונה שעולה בי במפגש עם כל חפץ דומם חדש שנקרה בדרכי היא "מעניין מה הסאונד שלו?". משהו בסיסי השתנה בתפיסה האמנותית שלי, כשכל חפץ מגלם בתוכו פוטנציאל צלילי שאולי יהפוך לביט בשיר הבא.
וכאילו לא די במגיפה עולמית כחוויה מטלטלת, בתחילת דצמבר, כשכבר הרמנו טיפה את הראש מעל המים והחיים החלו להראות סימנים של חזרה לשגרה, יצאתי עם הבמאי והצלם תומר חרובי והמאפרת אילונה סאבו למעיינות עין קדם בים המלח לצילומי הקליפ ל"זמן להתעורר". הצילומים היו מורכבים מכיוון שכללו צילומי זריחה ושקיעה. מזג האויר היה אמור להיות שמשי ונוח, הצילומים הלכו מדהים עד שלפתע נפתחו שערי שמיים והמטירו עלינו גשם שלא היה רשום בתחזיות, נקלענו לשיטפון בקנה מידה תנ"כי, כשהמים שוטפים אותנו מהשמיים וזולגים בזרמים מההרים. עשרות מטיילים נתקעו ונזקקו לחילוץ וכל הכבישים נחסמו. מצאנו את עצמנו לכודים. לא נכנענו לייאוש ועם האופטימיות המלווה את השיר, המשכנו לעבוד בתנאים שאמא טבע סיפקה לנו. לשמחתנו היא שלחה קשת בענן מרהיבה ביופיה, סימן לשלווה וימים טובים אחרי הסערה.
הקליפ הזה יקר לליבי מאוד, מעבר לסיבות הברורות מאליהן. שוב הרגשתי חרדה קיומית גדולה (ואחרי טבילה במי ים המלח הקפואים בזמן שיטפון – גם היפותרמיה). שוב מצאתי נחמה במוזיקה והרגשתי ברת מזל והודיה גדולה שיכולתי לתעל את כל קשת הרגשות הזו ליצירה יחד עם חבריי. אי אפשר לסכם את התקופה הזו בלי ליפול לכמה קלישאות, מתנצלת מראש בפני כל הקוראים הציניקנים על הפסקה הבאה:
הרגעים הללו בשנה האחרונה רק הדגישו לי כמה שבאמת אין לנו שליטה על כלום. עכשיו יש רק עכשיו. השאלה היא איך אנחנו לוקחים את המציאות הזו שנכפתה עלינו בלי שרצינו, מה אנחנו עושים איתה, איך אנחנו מתעלים אותה לטוב, איך אנחנו מרפים מהאחיזה ומתמסרים למה שהחיים מזמנים לנו, איך אנחנו מתמודדים כשהחיים מפתיעים אותנו, מנסים ליצור כל אחד ואחת והדרך המיוחדת שלהם אל ריפוי עמוק. ותודה לאל על המוזיקה.