סאבלימינל והמיקסטייפ שהתחיל הכל: כך נולד ההיפ הופ הציוני

מפגש מקרי בין ראפר בן 17 לבעלים של חנות בגדי ראפ הוליד תנועה שלמה. היום היפ הופ בעברית עם מסרים ימניים זה מובן מאליו, אבל בתקופת נוער הנרות זה היה לא פחות ממהפכה

סאבלימינל (צילום: אבי בן זקן)
סאבלימינל (צילום: אבי בן זקן)
17 באפריל 2018

יצאו בישראל אלבומים עם ניחוח של היפ הופ לפניו, אבל לא היה כמוהו. היום הסצנה פורחת ונדמה שמעולם לא היה מצבה טוב יותר, אבל מעטים זוכרים את האלבום שהתחיל את הכל באמת. ישראל של 1996 הייתה בוואקום תרבותי. רבין נרצח ואיתו תהליך השלום, המהפכה של רוקסן החלה להתפוגג ומתחת לפני השטח החלה לבעבע סצנה חדשה, שאחראי לה אלבום אחד בהפקה חצי חובבנית. המיקסטייפ "ישראלים עצבניים 1:1", פאר היצירה של חנות בגדי הראפ המיתולוגית Mad Man, יצא לפני 22 שנים בסצנה שלא הייתה קיימת אז וכלל 12 רצועות חלוציות של ראפ ורגאיי בעברית. זה היה פרש ופורץ דרך, והיום נשמע כמו אולד סקול ישראלי אם יש דבר כזה, תחילת הדרך לסגנון שהפך מאז לאחד הפופולריים בישראל, ויותר מכך – המהפכה המוזיקלית־פוליטית הבולטת ביותר בתרבות הישראלית.

את מאד מן הקים ב־1995 אריה (צ'ולו) אביטן, שנחשב לסנדק הראפ בישראל, לאחר שהות ממושכת ביפן. "שכרתי חנות והרעיון היה שהבגדים יפרנסו אותנו ונוכל לעשות מוזיקה בכיף", הוא נזכר. הבשורה על החנות שמוכרת מותגים כמו קרל קנאי, פובו ורוקפלר ומהרמוקלים שלה בוקעים בסים שמנים התפשטה ומשכה את תשומת לבם של חובבי מוזיקה שחורה מרחבי הארץ, בהם גם אחד, קובי שמעוני, סאבלימינל, שהפך לימים לסמל של הז'אנר כשהוציא ב־2001 את האלבום "האור מציון". "ישראלים עצבניים" הייתה יריית הפתיחה גם עבורו.

סאבלימינל (צילום: משה נחמוביץ)
סאבלימינל (צילום: משה נחמוביץ)

עוד כתבות מעניינות:
אינדקס היפ הופ ישראלי
20 שירי ההיפ הופ הטובים בכל הזמנים
למה היפ הופ לא מסוגל להתמודד עם מונוגמיה?

“זה היה איחוד של שתי סצנות", מספר סאבלימינל, שהיה אז בן 17, על התקופה שקדמה ליציאת האלבום. “היה לי את המובמנט שלי ולצ'ולו את המובמנט שלו, והם התחברו כשביקרתי יום אחד בחנות. כל הזמן שמעתי מהחבר'ה האתיופים במועדון שניהלתי שיש לו חנות ושמה שאני עושה עם היפ הופ הוא עושה עם רגאיי".

הרעיון למיקסטייפ של ראפרים כחול־לבן בכלל התחיל כהערה של מגיש הרדיו לירון תאני לצ'ולו, כשזה התארח בתוכנית הרדיו המיתולוגית "עסק שחור". "באותה תקופה היינו מקליטים בסניף של מאד מן בדיזנגוף", אומר צ'ולו. "כשהבטחתי שייצא דיסק היו לנו בערך ארבעה שירים ובאותו חודש הקלטנו במהירות את כל מה שאפשר". סאבלימינל מוסיף: "עבדנו בעיקר על השיתופים – שיר שלי ושל צ'ולו ושיר של צ'ולו וסילבר ושלי, וקטעי המעבר". האלבום יצא בפעימה הראשונה ב־1,500 עותקים שצ'ולו היה צורב אחד אחד לאנשים שהיו מגיעים לקנות דיסקים.

"מבחינת סאונד הוא היה ממש גרוע", נזכר צ'ולו, "אבל זה מה שהיה, ואני בדרך כלל עושה סלט ממה שיש ולא ממה שאין, אז בכל זאת החלטתי להוציא אותו ככה". גם לסאבלימינל היו לבטים לגבי הפרויקט. “לפני ‘ישראלים עצבניים׳ עשיתי פרויקטים באנגלית שנגנזו. לא האמנתי שאפשר לעשות היפ הופ בעברית שיישמע מגניב, אבל המסר והאותנטיות שם היו כל כך חזקים".

המחתרת היהודית

הלהיט הגדול ביותר מהאלבום היה "מתפלל" של סאבלימינל, שיר ראפ ציוני בניחוח של מהפכה, יש שיאמרו מילטינטי, בטח ביחס ל־1996. "מספיק שהלכת עם מגן דוד וזה עשה אותך ערס, משהו קיצוני ופנאטי ורע. הלך הרוח הכללי היה 'אנחנו דור מזוין', לוגו של אנרכיה על הקיר, לא ללכת לצבא, כן לקחת סמים, זין על המדינה. זה היה הווייב. אני גדלתי שם, זה מה שבער בי לעשות את השינוי. ברוך השם הצלחנו".

"כש'מתפלל' יצא זה נורא הפחיד אנשים, ובתקשורת כתבו 'מה גדל לנו פה בין הרגליים, מה זו המחתרת הזו'. הייתה כתבה גדולה עם הכותרת 'המחתרת היהודית' עם תמונה שלי ברקע", הוא משחזר את התגובות בתקשורת שטרם השכילה לחבק את הסגנון המיליטנטי של נוער עם מכנסי באגיז וחולצות פוטבול, כפי שתעשה בהמשך. "ומה כבר אמרתי? שאסור לנו להתפצל כי ביחד ננצח ונשמור על ישראל?".

אבל הלך הרוח השתנה, וכאשר יצא “האור מציון" כולם כבר רצו להיות ראפרים, או לפחות ניסו. “בתחילת שנות ה־2000, כשיצאו הדברים הראשונים של ההיפ הופ, התקשורת לא ידעה מה טוב ומה לא. כל מה שהיה היפ הופ נכנס", מנתח צ׳ולו את פריצתו של הז׳אנר למיינסטרים. “אחרי זה הייתה ירידה, זה מה שהיה אמור לקרות. העלייה מחדש בשנים האחרונות היא של חבר׳ה שנשארו בהיפ הופ והמשיכו לעשות את זה גם כשההייפ ירד. היום ההיפ הופ הרבה יותר טוב ממה שהיה אז, מכל בחינה אפשרית".

לא רק מבחינה פוליטית "ישראלים עצבניים" היה פורץ דרך, גם ברובד החברתי נזקף לזכותו מתן קול לצעירים ממוצא אתיופי שנאבקו אז כמו היום על מקומם בחברה הישראלית, עם השיר "צ'גרנו" ("קשה פה" באמהרית) של ג'רמי קול חבש, שעלה לישראל ב־1984 ועבד במאד מן. היום אמנים כמו קפה שחור חזק, טדי נגוסה ואקסום נלקחים כמעט כמובן מאליו, אבל קול חבש היה הראשון לתת את הביט למה שבני העלייה האתיופית רצו לצעוק ולא היה להם איך. "באותה תקופה הייתי הראפר האתיופי היחיד", הוא מספר. "צחקו עליי ולא האמינו שאתיופים יכולים להיות זמרים בארץ או חלק מהחברה בכלל, אבל היום יש המון אתיופים ראפרים וזה יפה. יש טובים ממני. לא רק שאני גאה, אני מת עליהם, ההצלחה שלהם זו ההצלחה שלי. זו גאווה והרגשה טובה שאומרים לי 'עשית את זה', עם המבטא שלי ולמרות הכל".

הולדת הפאנק מיוחסת למועדון המיתולוגי CBGB בניו יורק של אמצע סוף שנות ה־70. מאד מן, פנינה נחבאת בתחנה המרכזית, צריכה לקבל מעמד דומה. עבור צעירים שחיפשו באמצע שנות ה־90 מקום שבו יוכלו לבטא סגנון חדש באקלים הישראלי המשתנה, מול חוסר ההבנה כלפי הכובעים ההפוכים, הבגדים הגדולים בכמה מידות והטענות הרגילות של "זו לא מוזיקה", מאד מן הייתה בית. היום כולם כבר יודעים שהיפ הופ בעברית זה אפשרי וברור, אבל בלי מאד מן ו"ישראלים עצבניים 1:1", זה כנראה בכלל לא היה קורה.