אהבה אחת: למה היפ הופ לא מסוגל להתמודד עם מונוגמיה?

בז'אנר כמו היפ הופ, שבו נשים מתחלקות ל"ביץ' מרכזית" ו"ביץ' משנית", קשה לדבר על אהבה. שלא לדבר על מחויבות. אז איפה האהבה?

במורד שביל הזכרונות. נאס על עטיפת "Life is Good".
במורד שביל הזכרונות. נאס על עטיפת "Life is Good".
17 באוגוסט 2016

אין סוף טוב לסיפורי אהבה בהיפ הופ. אין דרקון, אין נסיכה ובטח שאין חיים באושר ובעושר. פה זה לא דיסני. זה היפ הופ. נאס, אחד הראפרים החשובים ביותר שצמחו בשנות ה־90, היה צריך ללמוד את זה בדרך הקשה. תסתכלו על עטיפת האלבום שלו "Life Is Good". נאס יושב על ספה מפוארת, לבוש בחליפה לבנה, עוטה תכשיטים ומחזיק כוס שמפניה. המבט שלו מסגיר את העובדה שמדובר באדם שבור. מה יש לו להיות עצוב? על ברכיו מונחת השמלה האיקונית שלבשה גרושתו קליס בערב חתונתם. אין סוף טוב לסיפורי אהבה בהיפ הופ.

להיפ הופ יש יחסים מורכבים מאוד עם אהבה. מה שבטוח, הם לא מונוגמיים. היחס של ההיפ הופ לאהבה פגום ממש כמו הבית שממנו בא. כשיותר מ־70 אחוז מהתינוקות השחורים שנולדו בארצות הברית ב־2011 נולדו לאימהות חד הוריות, מה הפלא שהם גדלים מבלי להבין איך נראית זוגיות?

נאס דווקא ניסה להבין, ובכל זאת הוא לא הצליח להתחמק מאותו הגורל שפקד גם את הוריו 25 שנים לפני כן. ב"Bye Baby", השיר שסוגר את אותו האלבום (שאותו השווה לאלבום הגירושים האיקוני של מרווין גיי, "Here, My Dear"), הוא מבצע נתיחה שלאחר המוות של חיי הנישואים שלו, מנסה להבין מה השתבש, חשוף בצורה לא אופיינית לז'אנר שמושתת על גבריות קשוחה. באחד מרגעי הצלילות שלו הוא אומר: "אתם אומרים 'למה נאס בטח בה?', אבל תסתכלו על עצמכם… אתם חיים עם הבייבי מאמא שלכם, מפחדים לעשות ממנה אישה הגונה. סרסורים מזויפים, אתם בכלל לא חיים".

הכעס של נאס על היחס של הסביבה שלו להתפרקות הנישואים הוביל למסקנה מעניינת מאוד. קהילת ההיפ הופ מפחדת ממחויבות. מנטליות הגנגסטר השתלטה על תודעת הראפרים עד כדי כך שהיא מרשה להם להיות נשואה ל"משחק" (המשחק יכול להיות ההיפ הופ, הוא יכול להיות הפשע, הוא יכול להיות עסקים, אבל הוא תמיד המשחק), אבל לא לאישה. האופן שבו הקשר ההו־כה־קדוש של ג'יי־זי וביונסה קודם חיזק את המותג שלהם ואחר כך הפך פרשת בגידה מעורפלת למהלך שיווקי משותף (האלבום של ביונסה, "Lemonade", יצא בבלעדיות בשירות הסטרימינג טיידל, השייך לשניהם) רק מוכיח שגם הם נשואים קודם כל למשחק ורק אז זה לזה.

באופן לא מפתיע כלל הז'אנר המאצ'ואיסטי, המיזוגני והלא בוגר ברוב חלקיו מתקשה להתמודד עם הקונספט המורכב של אהבה בוגרת. הפגם הזה הוביל ליצירת מושגים מסוימים שמצליחים להפריד בין יחסים בין אישיים לבין זוגיות. המונחים "Main Bitch" ו"Side Bitch" לא מבטאים רק את ההבדל בין בת הזוג של הראפר לבין הבחורה מהצד, אלא גם משרישים – בשני המקרים – יחס מבזה לנשים, דבר שרק מנציח את חוסר היכולת לראות זוגיות כמערכת יחסים בין שני שווי ערך. תסביך המדונה והזונה הוא מרכיב מרכזי בעולם שבו מקדשים חשפניות, אבל אפשר לשבור לך את הפרצוף אם תגיד מילה רעה על אימא. מונוגמיה היא הטאבו האחרון.

התבגרות ההיפ הופ, על 40 שנותיו, הובילה למגוון זרמים שמציעים יותר מדרך אחת לבטא את מה שבלב. אם זה ביגי שמצייר אהבה של שותפות נפש ב"Me & My Bitch" (ובכל זאת היא ביץ') ואם זה קומון, שהתחבר לרומנטיקה של הסול הקלאסי ב"The Light", האהבה מטפטפת לתוך הז'אנר, מלמדת אותו שאפשר להיות קשוח ועם זאת לב רך. ובכל זאת, חסר בו צד שלם – חצי שני.

מחסור הראפריות בז'אנר הוא אולי הסממן הכי בולט לחוסר השוויון שבו – חוסר שוויון שלא מאפשר לשיח ממשי על אהבה להיווצר. גם כיום רוב הנשים בהיפ הופ מתנהלות בראי הגברים. ניקי מינאז', איגי אזליה ואזליה בנקס (ובעבר גם ליל' קים ומיסי אליוט) מהדהדות ארכיטיפים גבריים של הז'אנר: בוטות, רברבנות וכנות בלי מעצורים. האחרונה שהצליחה להביא קול אחר לחלוטין לז'אנר, באופן מוחלט ועצמאי, הייתה לורין היל. גם לורין, כמו נאס, התמודדה באלבום הסולו המופתי שלה "The Miseducation of Lauryn Hill" עם שיברון לב. גם היא הביטה עליו בבגרות, עיכלה והתמודדה עם המורכבות שבאהבה. וכשזה נהיה יותר משחור או לבן, יותר מסרסורים או זונות, יותר ממלחמת מינים – זה אפשר להיפ הופ לגעת גם בלב.