המבט אל הדרום, במרחב ובזמן הישראלי של ימינו, אינו יכול להישאר ניטרלי או אסתטי בלבד. הדרום הוא נקודת המפגש החשופה והפצועה ביותר של הזהות המקומית. המציאות כופה עלינו לחיות בתודעת קיץ מתמדת – לא רק כעונה אקלימית של שרב, אבק ודרדרים, אלא כמצב קיומי ונפשי. הקיץ הישראלי בדרום הוא מרחב שבו הנוף הצהוב והיבש מגלם את הזיכרון הנסער של שריפה, מלחמה ושכול, לצד ההמתנה הכפויה והמייגעת לגשם מבריא. במובן הזה, "זרעי קיץ", התערוכה המתקיימת בקיבוץ יד מרדכי באוצרות יובל סער ושוע בן ארי, אינה רק עוד מקבץ של עבודות אמנות. היא אקט של התעקשות תרבותית.
>> בין שמיים וארץ לסינמה סיטי: 21 התערוכות הכי מסקרנות של הסופ"ש
>> בלי קלישאות: התערוכה שלוחשת את הטראומה הישראלית בשקט

הבחירה במבנה "הנגריה", בן 75 שנה, כחלל תצוגה נושאת עמה משקל היסטורי וסמלי כבד. המבנה, שעבר גלגול מעמל כפיים וייצור חומרי למרחב של יצירה וריפוי, מייצר דיאלוג מיידי עם מושג הבית. הבית הישראלי בעוטף עזה איבד מאז 7 באוקטובר את המוגנות הטיפוסית שלו. הוא הפך מחלל חם ומשפחתי לזירת קרב, למקום של חדירה, פציעה וקטיעה. הפיסול החומרי של גפן ברקל שפירא – בתים זעירים ממתכת, פגועים, נקובים ומקומטים, הניצבים כקופסאות פרוצות וחשופות – מעניק למושג הבית צורה פיזית נוקבת. המתכת שאמורה הייתה להגן נחשפת בחולשתה, והחללים הכהים שנחתכו בקירות מספרים את סיפורה של ההיעדרות. העובדה שדווקא בלב המרחב הזה מתכנסים 24 אמניות ואמנים כדי לעבד את הטראומה ולהציע לה שפה שחורגת מהדיווח החדשותי, קריטית לבניית החוסן התרבותי שלנו.

זה אינו מבט של סנטימנטליות זולה או נחמה מהירה. האמנות המוצגת במרחב כזה נדרשת להתמודד עם דיכוטומיה מורכבת: הטבע הדרומי, שהוא בו בזמן מרהיב ביופיו ומאיים במרחביו, הים שנע בין שקט לסכנה, והפצע הלאומי שממשיך לדמם תוך שהוא מנסה להגליד. המתח הזה מתנסח בשפה החזותית של היצירות, שנעה בין סערה רגשית מופשטת לנוף בראשיתי דומם. בציור של רז מרחב פרג'ון, הסביבה הטבעית אינה שוקטת אלא נלכדת בתוך מערבולת ציקלונית של אור וצבע. השמיים הכחולים העזים והעצים המפותלים נשאבים אל נקודת מוקד מסתורית, כאילו הציור עצמו חווה אי שקט קיומי.

לעומתו, הטריפטיכון הפנורמי "מכתש רמון", מתוך הסדרה "מקום" של יונה לוי גרוסמן, מציע מבט אל מרחבי מדבר צרובים ואל "זמן עמוק", שבו שכבות האדמה המשוברות מציבות את הסבל האנושי המקומי מול נצחיותו של הטבע. התכנסותם של אמנים, שרובם פועלים ויוצרים מתוך העוטף והדרום, מעניקה לתערוכה תוקף ארצי ואותנטי. זו אינה אמנות המביטה על הפריפריה מגבוה או ממרכז תל אביבי מוגן, אלא אמנות הצומחת מתוך האדמה הספציפית הזאת, על כל משקעיה.

הפרויקט שמתוכו צמחה "זרעי קיץ" – תוכנית "שמש" – מסמן שינוי תפיסתי חיוני ביחס לתפקידה של התרבות במרחב הציבורי הישראלי. לעיתים קרובות מדי, בעיתות משבר, התרבות נתפסת כפריבילגיה, כמשהו שאפשר לוותר עליו לטובת צרכים דחופים יותר של ביטחון ושיקום פיזי. העבודה עם יוצרים מקומיים, ההשקעה בכלים מקצועיים והעצמת הקול האמנותי הייחודי של החבל הזה מוכיחות את ההפך: אמנות אינה קישוט, אלא מנוע של צמיחה נפשית וקהילתית. ללא יצירה, ללא מציאת מילים, צבעים וצורות שיספרו את הסיפור המקומי, השיקום החומרי נותר עקר.

עיצוב התערוכה, השוזר בין ריהוט הנגריה הישן ליצירות המוצגות, משקף במדויק את המצב הישראלי הנוכחי – שילוב שברירי אך נחוץ בין הזיכרון, ההרס והרצון להשתקם. החיבור בין הישן לחדש, בין הציור המשובר למתכת הפצועה, מבהיר שהשורשים לא נתלשו לחלוטין. הם פשוט ממתינים לתנאים שיאפשרו להם לנבוט מחדש. שמה של התערוכה, "זרעי קיץ", והתימה המרכזית שלה – הזרעים הממתינים לגשם – מציעים הגדרה מחדש של המושג "תקווה" בהקשר הישראלי. תקווה אינה התעלמות מהמציאות או אשליה מתוקה. תקווה היא הפעולה האקטיבית של איסוף הזרעים היבשים דווקא בשיא השרב. זוהי ההבנה שהסטטיות היא אשליה, שהעונות ישתנו ושחובה עלינו להכין את התשתית הציורית, הפיסולית והרעיונית ליום שאחרי.

היצירות המוצגות מבהירות כי הישראליות אינה מקשה אחת, אלא תהליך מתמיד של התפרקות ואיסוף מחדש. עצם קיומה של "זרעי קיץ" ביד מרדכי דורש מאיתנו, כקהל וכמבקרים, להחזיר את המבט אל העוטף לא רק כחבל ארץ פצוע הדורש חמלה, אלא כמרכז כובד תרבותי תוסס, יוצר ומוביל.

פרטי התערוכה

"זרעי קיץ", הנגריה, קיבוץ יד מרדכי
אוצרים: יובל סער ושוע בן ארי
מועדי התערוכה: 16.7-15.8.2026
שעות פתיחה: א'-ה' 16:00-20:00, ו' 10:00-14:00, שבת 11:00-16:00
הכניסה ללא עלות

יהודה רחנייב הוא כתב תרבות, אוצר אמנות ואיש תקשורת. הוא מגיש את התוכנית "תיבת פנדורה עם יהודה רחנייב", העוסקת באמנות פלסטית, ופועל כיזם תרבות לקידום התרבות הישראלית.

• אמנות ישראלית
• אמנות
• מחוץ לתל אביב
• ❤ תרבות