געגוע של הלייף: תנו לשמש לעלות מחדש על החיים שלנו

חיים הם לא רק הפרנסה או הזכות לצרכנות. הם גם הזכות לתרבות. הזכות להתרגש משיר או מסרט, לצחוק צחוק גדול, לבכות בסוף משחק כואב או להיות מאושר כשניצחת

כדי להכין את הקוראים לכתוב כאן עליי להזהיר מראש: אני לא מכחיש קורונה. גם אני, כמו רוב בני האדם הסבירים, מבין שהנגיף הארור הוא תוצאה של כוח עליון, של תהליכים בריאותיים שנשגבים מבינתנו, ושנדרשות פעולות מסוימות כדי לנסות ולהימנע כמה שיותר ממגע איתו. הכל ברור ומובן.

ובכל זאת, צריך גם לחזור לשאלה היסודית – מהם חיים? האם חיים הם רק העובדה שיש לך דופק ואתה מסוגל לנשום? או שחיים תלויים בסממנים נוספים: איך אנחנו מקיימים אותם, כמה אנחנו נהנים מהם, האם בתוך המרדף הגדול אחרי הפרנסה – יש גם מקום למנוחת הנפש. בחצי השנה האחרונה מאז נחתה עלינו הקורונה – הנפש חסרת מנוחה. הפסאדה של החיים הרגילים נמשכת, אתה ממשיך לעבוד ואפילו נהנה מהמפגש (גם אם מצומצם) עם בני אדם אחרים, עצם היציאה מהבית לפעמים היא חשובה. אבל מתחת לזה יש ריק גדול מאוד. ריק מסוכן.

פעם אחת בחצי השנה האחרונה הייתי בהופעה (הודות ליוזמה הברוכה של חילי טרופר, הלכתי לראות את ברי סחרוף בגבעת ברנר. היה מקסים). בשבעת החודשים האחרונים לא הייתי פעם אחת במשחק כדורגל. מי בכלל זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בקולנוע? (הטקס הקבוע, שלי ושל אחי, כל שישי לבחור סרט וללכת אליו. לפעמים הנסיעה והחזרה היו טובים יותר מהסרט עצמו) – כל הטקסים האלה, שסיפקו לך משמעות ואמונה ואופטימיות ורווחה, התנדפו.

העובדה שלמאות אלפי אנשים אין את הפורקן של ללכת למגרש או לאולם הופעות, לאסוף חוויות, להתרגש באמת, לשמוח או להיות עצוב ממשהו אמיתי וטהור – משאירה אחריה חלל. פוצעת את הנפש

החיים הפכו להיות סטייל הבידוד של שחקני הכדורגל והכדורסל (לאחר החזרת את המשחקים בגל הראשון), או תרשים הזרימה ששרטט פרנקו בפרק האגדי של הסדרה "שרופים": מהמגרש למלון, מהמלון לאימון, מהאימון למלון. וככה זה עכשיו: מהבית, לעבודה; מהעבודה, הביתה; מהבית, אולי לרגע לקפוץ לסופר, אבל תמיד לחזור. לנסות ולנצל את השהות בבית כמה שיותר, אבל עם הידיעה העמוקה שמשהו גדול חסר בלב.

והאמת היא שאני מתגעגע. כל כך מתגעגע. ליציאה מהבית, להגעה לבארבי (תמיד שעה לפני כולם), להמתנה הארוכה (תמיד ארוכה מדי) לאמן שיעלה על הבמה, לקהל שמצטופף בשורות הראשונות (אני – על משקל חיי הכדורגל – תופס משבצת ביציע המערבי), לשאגה ברגע שהאורות כבים, לצלילים, לתופים, לגיטרות, לסקראצ'ים, לחיים השלמים שהופיעו מולך. לחוויה מרוממת החושים, שאין לה תחליף. לא בזום ולא בפייסבוק לייב ולא ביוטיוב. עם כל הכבוד.

וזה לא נכון רק להופעות (שהן הדבר האישי שלי); זה נכון גם לסטנד אפ, למוזיאונים, לקולנוע, למועדונים, לכדורגל. כן, הכדורגל למשל אולי יחזור, אבל העובדה שלמאות אלפי אנשים אין את הפורקן של ללכת למגרש או לאולם הופעות, לאסוף חוויות, להתרגש באמת, לשמוח או להיות עצוב ממשהו אמיתי וטהור – משאירה אחריה חלל. פוצעת את הנפש.

אנחנו צריכים את האהבה הזאת. את המוזיקה, את הקולנוע, את הספורט, את התרבות הישראלית. היא חיונית לנפש שלנו לא פחות מאשר עוד נסיעה לחו"ל

יש איזו הנחה ש"לתרבות נגיע בסוף". קודם נטפל ברבנים, ובעסקים ובנתב"ג (איך הגיוני שנמל התעופה בן גוריון ייפתח לפני הבארבי?), בכל מה שקרוב לנו לכיס. לתרבותניקים, לאמנים האלה, לזכות של הקהל לשלם כרטיס ולמלא את המגרש – את זה אפשר לדחות. זה לא "החיים עצמם". זו "איכות החיים". אבל זו בדיוק הטעות: מנוחת הנפש היא לא ליד החיים, והיא לא אקסטרה של החיים, והיא לא תוספת לחיים – היא היא החיים. כי כמו שכל גוף צריך מנוחה כדי להתקיים, כך גם הלב והנשמה והמוח. אנחנו צריכים את האהבה הזאת. את המוזיקה, את הקולנוע, את הספורט, את התרבות הישראלית. היא חיונית לנפש שלנו לא פחות מאשר עוד נסיעה לחו"ל.

הקורונה כאן. היא איתנו. היא אמיתית וכואבת, פוצעת והורגת. שלא ישתמע כאילו יש בי משהו שמזלזל באנשים שחטפו אותה מהנגיף, איבדו את פרנסת, לעתים את בריאותם, ובמקרים מסוימים, חלילה, אפילו את חייהם. כל הכאבים שרירים וקיימים ואי אפשר לנחם עליהם. אבל לנו, החיים, יש משימה – והיא לנסות ולקיים חיים *לצד* אותו נגיף, באשר הוא שם. חיים הם לא רק הפרנסה או הזכות לצרכנות. הם גם הזכות לתרבות. הזכות להתרגש משיר או מסרט, לצחוק צחוק גדול, לבכות בסוף משחק כואב או להיות מאושר כשניצחת. כל חיים שבהם אין את הדבר הזה, הם לא חיים באמת. הם חיים באינקוגניטו. בהסתר. בהמתנה ליום שבו השמש תזרח מחדש.

אז אם מישהו שם למעלה קורא את זה, תנו לשמש לעלות מחדש על החיים שלנו. עם מסכות, מבטיחים. עם הפרדה, עם מרחק, בקפסולות, כל דבר. רק תנו לנו שוב את הזכות להצטמרר, לחייך, לשמוח ולאהוב. אנחנו צריכים את זה כדי לחיות. בטח במציאות כמו שלנו.